המנוח, אשר סבל מדיכאון ובסופו של דבר שם קץ לחייו, כתב צוואה שבה, בין היתר הוא ממנה את אחותו (התובעת בהליך ולקוחת המשרד) כאחת מבין 7 יורשיו וכמנהלת העזבון.
אלמנתו של המנוח הגישה התנגדות לצוואה בטענות של העדר כשרות לצוות, השפעה בלתי הוגנת ומעורבות פסולה בעריכת הצוואה.
מהעדויות שהובאו עולה כי המנוח אכן לקה בדיכאון והתנהלותו לא תמיד הייתה שגרתית, אך האם זה מספיק בכדי להביא לכלל מסקנה כי הצוואה נחתמה מחמת השפעה בלתי הוגנת?
בית המשפט ענה על כך בשלילה.
ביד אחת מחזיקה האלמנה בטענה של השפעה בלתי הוגנת ויחסי תלות בין בעלה המנוח לאחותו, וביד השנייה ולאורך כל ההליך, לרבות בתצהיריה והעדים שהובאו מטעמה – טוענת האלמנה כי היא הייתה המטפלת המסורה והבלעדית על בעלה המנוח, שבמשך 15 שנים עד למועד פטירתו של המנוח, ואף בזמן עשיית הצוואה, התגורר המנוח עם האלמנה, ולשיטתה היא זו שטיפלו בו ודאגה לכל צרכיו.
כמו כן, העובדה שבצוואה מספר נהנים והאחות אינה יורשת יחידה ואף אינה היורשת העיקרית, מהווה שיקול נוסף התומך במסקנה כי הצוואה לא נחתמה מחמת השפעה בלתי הוגנת מצידה.
ביהמ"ש דחה את כלל הטענות של האלמנה ופסק הוצאות משפט לטובת האחות בסך של 50,000 ₪.
תיק בו ייצגו את הבעל עו"ד יהונתן קניר ועו"ד שחר מלול שיבר ממשרדנו.
