בני הזוג, אזרחי ישראל, נישאו זה לזו ונולדו להם ילדים.
לאחר נישואיהם, עקב עבודתו של הבעל, עברה המשפחה להתגורר מחוץ לישראל.
לאחר גירושי הצדדים, חזר הבעל להתגורר בישראל, ואילו האישה והילדים נותרו להתגורר מחוץ לארץ.
הצדדים הסדירו את כל ענייני הגירושין – חלוקת רכוש, משמורת ומזונות ילדים – בהסכם גירושין שאושר בבית המשפט מחוץ לישראל, וניתן פסק דין בבית המשפט הישראלי הקובע כי בכל הנוגע לילדי הצדדים, הוראות הסכם הגירושין ניתנות לאכיפה גם בישראל.
הִיא: הגישה תביעה לבית המשפט בישראל למתן סעד מן היושר לאכיפת הוראות הסכם הגירושין הנוגעות לחיובי המזונות, כשלטענתה חייב הבעל בתשלום של מיליון יורו.
הוּא (לקוח המשרד): טען כי ביהמ"ש בישראל אינו הפורום הנאות לדון בעניין זה, וכי בפועל טוענת האישה לחיובים אשר כלל לא אושרו ולכן, לא מתקיימים התנאים הנדרשים למתן הסעד המיוחד והחריג של הוצאה לפועל מן היושר.
ביהמ"ש לְעִנְיְינֵי מִשְׁפָּחָה: סילק את התביעה על הסף וקבע כי לפי מבחן מירב הזיקות ובחינת הסעד המבוקש – ביהמ"ש בישראל אינו הפורום הנאות לידון בעניין זה, והוסיף כי התובעת לא הצליחה להוכיח את נסיבות תביעתה. הוכח כי הבעל משלם מזונות ילדים בקביעות, ולא הוכח חוב בגין מזונות עבר.
בַּשּׁוּרָה הַתַּחְתּוֹנָה:
• מרכז חייהם של הצדדים אינו בישראל (באחד מן ההליכים המשפטיים האישה ביקשה שביהמ"ש הישראלי יפטור אותה מהתייצבות לאור מגוריה מחוץ לישראל!)
• הדין החל על הצדדים הנו הדין הזר, כמו כן מרבית מנכסי הבעל אינם מצויים בישראל.
• העובדה שהבעל נמצא כיום בישראל אין בה כשלעצמה כדי ליצור זיקה מספקת לישראל.
