המדובר בבני זוג להם ילדה משותפת מתחת לגיל 6, החיים תחת קורת גג אחת בעיר במרכז הארץ.

עם עזיבת האם יחד עם הבת את בית מגורי המשפחה, ללא כל הודעה מוקדמת, פעל האב (באמצעות משרדינו) להגשת צו מניעה האוסר על האם להעתיק את מקום מגורי הקטינה ובמקביל הגיש בקשה לקביעת הסדרי שהות עם הקטינה. מנגד, האם הגישה תביעה לקביעת משמורת בלעדית ולהעתקת מגורי הקטינה לעיר במרחק 90 ק"מ מבית המגורים המשותף האחרון של המשפחה – מקום מגורי האב.

בניגוד לצווי מניעה וההחלטות שאוסרות עליה לעשות כן – האם פעלה על מנת לקבע את כל העובדות בשטח – חתמה על הסכם שכירות חדש, רשמה את הילדה למסגרת חינוך בעיר הרחוקה ושינתה את כתובתה במשרד הפנים. המלצות העו"ס לסדרי דין חד משמעיות – הן לעניין המשמורת והן לעניין מקום המגורים – טובת הקטינה היא בקיום אחריות הורית משותפת וקשר רחב עם שני הוריה, ועל כן אין להתיר את העתקת המגורים מחוץ לעיר מגורי האב. ביהמ"ש נוכח שהאם מבטלת במידה רבה את מקומו ואת חשיבותו של האב בחיי הקטינה, וללא שום הצדקה וביסוס לטענותיה דרשה שזמני השהות של הקטינה עם האב ייערכו בפיקוח בלבד, התנגדה להרחבת זמני השהות וטענה להיעדר מסוגלות אצל האב. 

בפסה"ד שניתן לפני כשבועיים אומצה האחריות ההורית המשותפת וחלוקת זמנים שוויונית, תוך שכב' ביהמ"ש דוחה העתירה לקביעת משמורת בלעדית וכן דחה את עתירת האם להעתקת מגוריה הקטינה. נקבע כי חרף גיל הקטינה, יש לקבוע אחריות הורית משותפת וזמני שהות שוויוניים שיבטיחו קשר משמעותי של שני הצדדים עם הקטינה ונוכחות משמעותית של האב בחייה.