בני הזוג הסדירו את כל ענייניהם הרכושיים בהסכם גירושין, בין היתר, קבעו שדירת המגורים המשותפת תירשם על שם שניהם בחלקים שווים ושמכירתה תבוצע תוך 10 שנים, אלא אם יודיע האיש (לקוח משרדינו) על רצונו בפירוק שיתוף במועד מוקדם יותר.

בהתאם להסכם, מסר האיש הודעתו על רצונו במכירת הדירה. האישה סירבה לעשות כן, בניגוד להוראות ההסכם. הוגשה תביעה (באמצעות משרדנו) לקיום ההסכם ולמכירת הבית, ובמסגרתה ניתן פס"ד בהסכמה לפיו האישה תרכוש את חלקו של האיש בדירה בניכוי מחצית המשכנתא, וכן נקבע מנגנון של פיצוי למפר ההסכמה.

עת הגיע המועד האחרון לביצוע פסה"ד המוסכם, האישה סירבה להעביר את התשלום לאיש וטענה שהאיש צריך לשלם את כל יתרת המשכנתא. בנסיבות אלו, הוגשו שתי תביעות (באמצעות משרדינו) – למתן צו לפירוק שיתוף ופס"ד הצהרתי על הפרת ההסכם וחיוב בפיצוי המוסכם.

שתי הערכאות הנכבדות, ביהמ"ש לענייני משפחה (כב' השופט י. שקד, יוני 2018) וביהמ"ש המחוזי (מרץ 2019), אימצו את פרשנות מרשינו להוראות ההסכם ופסקו כי האישה הפרה את הסכם הגירושין ומחויבת בתשלום פיצוי לאיש.

הליכים בהם ייצגו עו"ד יהונתן קניר ועו"ד שחר מלול שיבר.