בשנת 2010 נישאו הצדדים בצרפת כדת משה וישראל וכדין המקום.

ערב נישואיהם, הם חתמו על הסכם ממון שיצר משטר של הפרדה רכושית, למעט ביחס לרכוש שהוסכם כי ייחשב כמשותף.

בשנת 2012 עלו הצדדים לישראל, ודירת מגורים שנרכשה מכספי הבעל נרשמה על שמם בחלקים שווים.

בשנת 2015 התערערו יחסי הצדדים, והבעל הגיש לבימ"ש לענייני משפחה תביעה לסעד הצהרתי הקובע כי הוא הבעלים של מלוא הזכויות בדירת המגורים. תביעתו נדחתה.

בהמשך הגיש הבעל לבימ"ש לענייני משפחה תביעה כספית ל"השבת השקעתו" ברכישת דירת המגורים. התביעה נדחתה על הסף, מחמת השתק פלוגתא והשתק עילה.

הבעל הגיש ערעור, אשר נדחה גם הוא ע"י כב' ביהמ"ש המחוזי.

מכאן בקשת רשות הערעור.

כב' בית המשפט העליון (מפי כב' השופט נ' הנדל) דחה את הבקשה ופסק כי פסק דינו של בימ"ש לענייני משפחה הכריע ש"הדירה ניתנה מחציתה לאשה, ההענקה הסתיימה ברישום ואילו כעת מנסה האיש לחזור בו".

עוד נקבע כי אין בפסק הדין שניתן בתביעת הבעל לסעד הצהרתי בדבר בעלותו בדירת מגורי הצדדים כדי ליצור השתק פלוגתא ביחס לקביעה לגבי הענקת מחצית הזכויות בדירה לאישה, עם זאת, נוצר השתק עילה שהצדיק את סילוק התביעה הכספית שהגיש הבעל להשבת השקעתו ברכישת הדירה על הסף.

תיק בו ייצגו את האישה עו"ד יהונתן קניר ועו"ד שי גבאי ממשרדנו.