עניינו של הליך זה הנו ערעור על פס"ד של כב' ביה"ד הרבני בפניו עמדה תביעת שלו"ב שהוגשה מצד האישה ומנגד תביעת גירושין כרוכה.
חרף העובדה שבפס"ד דחה כב' ביה"ד האזורי זו אחר זו את עילות הגירושין שנטענו ע"י הבעל לרבות טענת הבעל כי יש לחייב את האישה בגט לנוכח אבל בו היא שרויה, הורה כב' ביה"ד על חיוב בגט תוך שהוא קובע שהאישה לא "נגררה" להליך הגירושין אלא יזמה אותו ביחד עם הבעל ועל כן מפסידה את תוספת הכתובה, דהיינו את החלק הארי של הכתובה.
על פס"ד זה הוגש ערעור לכב' ביה"ד הרבני הגדול אשר זועק את זעקת האישה, שלא לומר "זעקת ההגינות" והחובה של בני זוג אחד כלפי רעהו הן במהלך חייהם והן לעת פירוק הקשר.
בית הדין הרבני הגדול, בפסק דין מפורט ומפוכח, המוכיח עד כמה ערני ביה"ד הגדול לאורחות החיים החילוניים, מחזיר אותנו למושכלות יסוד שנשכחו, לרבות מהותה של תביעה לשלום בית, לרבות זכאותה של האישה לכתובה, והנטל שחל על כל אחד מבעלי הדין.
כב' ביה"ד הרבני הגדול פוסק בסוף פסק דינו כי האישה זכאית לכתובתה, לסך של 100,000 ש"ח בנוסף לחלקה בדירה, להגשת תביעת פיצויים שתדון בפני כב' ביה"ד ולמגורים בדירה ללא דמי שימוש.
תיק בו ייצגו עו"ד יהונתן קניר, עו"ד מיכל קניר לובלין והטוען הרבני עו"ד יהושע שווירץ.
