הצדדים נישאו, הביאו 2 ילדים לעולם, ועברו להתגורר, דרך קבע, מחוץ לארץ.
לאחר מס' שנים, עלו יחסיהם על שרטון, ונחתם ביניהם הסכם גירושין, בו בין היתר, קבעו הצדדים תניית שיפוט לפיה ביהמ"ש במקום מושבם של הילדים הנו ביהמ"ש המוסמך לדון בעניינם.
הסכם הגירושין קיבל תוקף של פס"ד במקום מגוריהם של הצדדים (מחוץ לארץ), ולאחר הגירושין שב האב לגור בישראל, ואילו האם נשארה לגור מחוץ לארץ עם הילדים.
בקיץ האחרון, ביקרו האם והילדים בארץ, ולמשך כמה שבועות שהו הילדים בישראל אצל הוריה של האם. עת שהותם של הילדים בארץ, האב הגיש תביעה להסדרי שהות והחזקת הקטינים לביהמ"ש בישראל, בטענה כי הוריה של האם מסכלים את מפגשיו עם הילדים ולא מתאפשר לו לקיים עמם קשר ראוי.
האם, המיוצגת על ידי משרדנו, הגישה בקשה למחיקת התביעה על הסף, בין היתר, בטענה כי ביהמ"ש בישראל נעדר סמכות לדון בתביעה ואינו הפורם הנאות לדון בתביעה זו, נוכח הסכם הגירושין שקובע במפורש מיהו ביהמ"ש המוסמך לדון בענייני הקטינים.
ביהמ"ש הורה על דחיית התביעה בקובעו כי אין מחלוקת כי מקום מושבם הקבוע של הקטינים הוא מחוץ לארץ וכי בחינת טובת הקטינים ומצבם תתאפשר ביתר קלות במקום מושבם בו הם מתחנכים ובו מצויים כלל הגורמים המטפלים בהם. כמו כן, ניהול ההליך בישראל יוביל לצורך בהגעת הקטינים לישראל, ולו בשל הצורך בנוכחותה של האם עצמה בדיונים, דבר אשר יגרור ניתוקם משגרת חייהם והדבר אינו לטובתם.
תיק בו ייצגו עוה"ד יהונתן קניר ועוה"ד מיכל קניר – לובלין ממשרדנו.
