בני הזוג נישאו בשנת 2010, ונפרדו בשנת 2014 לאחר שהאישה הגישה תביעות משמורת, מזונות ואיזון משאבים לביהמ"ש לענייני משפחה, והבעל (לקוח המשרד) נדהם לגלות שבמשך חודשיים ימים היו תלויות ועומדות כנגדו תביעות ללא ידיעתו , כשהתביעות נמסרו לו במכוון למקום עבודתו באמצע יום העבודה ובעקבות גילויים אלו נאלץ לעזוב את בית המשפחה.
 
במועד המאוחר יותר להגשת תביעותיה לבית המשפט, אחרי שהוברר שהאישה אף הבריחה כספים טרם הגשת תביעותיה, הגישה האישה תביעת גירושין ולכתובה לבית הדין הרבני וטענה כי הבעל עזב את הבית והוא האשם בגירושין.
 
כעת נדרש כב׳ בית הדין הרבני בנתניה לשאלה – האם עזיבת הבית (המאוחרת להגשת תביעות האישה) הנה עילה מספקת לחיוב בכתובה בפרט שהאישה לא עשתה דבר כדי לשקם את היחסים?
 
בתום שני דיוני הוכחות ולאחר שנחקרו הצדדים באריכות, מפרט כב' בית הדין את כל מחדליה ומעשיה של האישה שכל תכליתם היו לפרק את חיי הנישואים, וקבע כי האישה היא זו שיזמה את הגירושין ואינה זכאית לכתובתה ולתוספת כתובתה.
 
פס"ד בו ייצגו עו"ד יהונתן קניר ועו"ד שי גבאי ממשרדינו.
דילוג לתוכן