עדכון פסיקה
אוגוסט 2020
דירה לפני נישואים #1 "כוונת שיתוף ספציפי"
עמ"ש 25980-06-19 פלוני נ' פלונית (ניתן ביום 14.7.20 מפי כב' ההרכב ס' הנשיא ש. שוחט, נ. שילה, ע. רביד)
ערעור על פסק דינו המקיף של ביהמ"ש לענייני משפחה בעניין אופן ביצוע איזון המשאבים, תביעה לדמי שימוש ראויים, איזון שווי חברות שבבעלות האיש וחלוקת שווי המטלטלין בין הצדדים. הצדדים נישאו זל"ז בשנת 1993 ולהם שלושה ילדים. הצדדים נפרדו בשנת 2012 והגישו תביעות הדדיות זה נגד זו. בחרנו להתמקד בתביעת האישה לכוונת שיתוף ספציפי בדירה ברח' Y אשר נרכשה ע"י האיש כשנתיים וחצי לפני נישואי הצדדים ונרשמה על שמו בלבד. כשלושה שבועות לפני נישואי הצדדים, נחתם הסכם בין הצדדים ובין הורי האישה, שבמסגרתו אישר האיש שקיבל מהורי האישה סך של 25,000 דולר בסה"כ שהנם חלק מהשתתפות האישה בדירה ברח' Y". הצדדים גרו בדירה Y מיום נישואיהם ולמשך כשמונה שנים. המשכנתא על הדירה שולמה מחשבון פרטי של האיש, כאשר 80% מתשלומי המשכנתא שולמו בתקופת החיים המשותפים. לאחר סיום מגורי הצדדים בדירה ב- Y ועד למועד הקרע, דירה זו הושכרה וכספי שכר הדירה הופקדו לחשבון ע"ש האיש, כאשר האישה צורפה כשותפה לחשבון זה בשנת 2003 וכספים אלו שימשו לכלכלת המשפחה. האישה טענה שחלה כוונת שיתוף ספציפי בדירה ב- Y והאיש טען שאין להכליל דירה זו במסגרת הנכסים בני האיזון ועל פי ההסכם עליו להשיב להורי האישה 25,000 דולר בלבד ובכך מוצו זכויות האישה בדירה זו.
ביהמ"ש קמא קבע שהאישה הוכיחה כוונת שיתוף ספציפי בדירה וזכאית לשווי מחצית הדירה במועד הקרע ולא לזכויות קנייניות בה, כי מטרת ההסכם שנחתם לגבי הדירה הייתה לשם השבת ה-25,000 $ ששולמו לנתבע על ידי הורי התובעת כהשתתפות עבור עלות הדירה. עם זאת, ברבות השנים ההסכמות בין הצדדים נבלעו בהתנהלות הכלכלית המשותפת ביניהם - הצדדים נהגו בדירת הנתבע מנהג בעלים משותף באופן מובהק והנכס שימש את התא המשפחתי.
אצל בני זוג רבים, ההתנהלות הכלכלית לאורך שנות הנישואין היא תקינה, אין התחשבנות, אין הפרדה וניתוק בין מה ששלו לשלה. עם זאת, על מנת להימנע ממצב עובדתי ומשפטי כמתואר בפסק הדין – יש לערוך הסכמים ברורים – הסכם ממון או הסכם ממון ספציפי – המסדירים מבעוד מועד וקובעים כיצד יחולק נכס שיכול להיחשב כנכס נפרד, אם רק היה הסכם מסודר מבעוד מועד.פס"ד בו ייצגו עו"ד יהונתן קניר ועו"ד שי גבאי ממשרדינו.
דירה לפני נישואים #2 "דבר מה נוסף"
עמ"ש 35047-10-19 ה. נ' ה. (ניתן ביום 2.8.20 מפי כב' ההרכב מ. ברנט, ו. פלאוט, צ. ויצמן)
האם למערערת זכויות בדירה הרשומה על שם המשיב בלבד ואשר נרכשה על ידו כשלוש שנים לפני שהתחתנו? האם עלה בידי המערערת להוכיח את אותו "דבר מה נוסף" לצורך הוכחת שיתופו של נכס חיצוני בין בני זוג?
הצדדים נישאו בשנת 2003, להם שני ילדים משותפים, והם התגוררו בדירה מאז נישואיהם למשך כעשור. בנפרד, במהלך השנים רכשו הצדדים מגרש משותף, אשר נרשם על שם שניהם בחלקים שווים ביניהם, והחלו לבנות עליו בית מגורים. לטענת המערערת, התנהלות הצדדים ביחס לדירה מלמדת באופן חד משמעי על כוונת המשיב לשתפה בזכויות בה. כמו כן, לטענתה השקיעה מיד עם נישואי הצדדים סך של כ – 100,000 ₪, מכספים שצברה לפני הנישואין לחשבון המשותף של הצדדים, סכום אשר שימש לצרכי הדירה. בנוסף טוענת כי משך השנים כספי ההלוואות שניטלו על ידי המשיב למימון הדירה הוחזרו במהלך חיי הנישואים מתוך חשבונם המשותף, וכי בוצעו שיפוצים משמעותיים בדירה במהלך חיי הנישואין. בית משפט קמא בפסק דינו דחה את טענות המערערת לשיתוף בדירה, שכן לא הצליחה להוכיח כי המשיב התכוון לשתף אותה בזכויות בדירה, ושאר טענותיה לעניין השקעת הכספים, החזרי ההלוואות והשיפוצים – לא הוכחו.
ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות המערערת, וקבע כי המערערת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כוונת שיתוף ביחס לדירה. כמו כן, ביהמ"ש ציין כי העובדה שהצדדים רכשו נכס משותף במהלך חיי נישואיהם – המגרש, כשמימונו נעשה ע"י נטילת משכנתא ולא על ידי מכירת הדירה שבבעלות המשיב, מלמדת באופן בולט על העדר כוונה מצד המשיב לשתף את המערערת בזכויותיו בדירה אותה רכש עובר לנישואיו עם המערערת. הוכחת השיתופיות לעניינה של דירת מגורים אינה עניין של מה בכך ועצם קיומם של חיי נישואין ומגורים בדירה אין די בהם להוכחתה של אותה שיתופיות.
דירה לפני נישואים #3 איזון שלא לפי רישום
תלה"מ 31347-05-19 ב.א. נ' ב.א. (ניתן ביום 12.7.20 מפי כב' השופט נ. פלקס)
פסה"ד עוסק בתביעות הדדיות בין בני זוג – רכוש, דמי שימוש ראויים ומזונות קטינים. אנו נתמקד בהליך הרכושי.
הצדדים נישאו בשנת 2003, התגרשו בשנת 2010 שבו ונישאו ב-2012 והתגרשו בשנית ב-2020. לצדדים ארבעה ילדים. במוקד הדיון דירת המגורים אשר נרכשה כחודש טרם תקופת הנישואין השנייה, כאשר 97% מהמימון נעשה מכספים שקיבל האיש ממשפחתו. היתרה שולמה באמצעות משכנתא אותה נטלו הצדדים יחדיו, ואשר החזריה השוטפים נפרעו מחשבון האיש, במהלך תקופת הנישואין השנייה ולאחריה. הזכויות בדירה נרשמו במרשם המקרקעין על שם שני הצדדים, בחלקים שווים. האיש טוען כי יש להחריג את דירת המגורים ממסת הנכסים, להורות על איזון שווי הזכויות בדירה, שלא מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה, בהתאם לשיעור השקעת כל אחד מהם ברכישה, ובמיוחד לאור העובדה שעיקר סכום הכסף ששימש לרכישתה הוענק לו במתנה. ביהמ"ש פסק כי הדירה היא נכס משותף לצדדים בחלקים שווים ביניהם – הנכס נרכש בעיקר מסכומי כסף אותם קיבל האיש במתנה, אך האיש בחר לשתף בו את האישה, ולרשום את הנכס בחלקים שווים ביניהם. ביהמ"ש מדגיש כי רישום הדירה בחלקים שווים, בשים לב לשיעור תרומה משמעותי יותר של מי מהם, יש בו אף כדי ללמד שאותה תרומת יתר, היא בגדר וויתור של אותו צד על זכויות יתר בנכס. בנסיבות אלו דחה ביהמ"ש את טענת האיש, וקבע כי הדירה היא נכס משותף.
ביהמ"ש לא עצר כאן וקבע כי יחד עם זאת, פירוק שיתוף קנייני לחוד ואיזון משאבים לחוד. סעיף 8(1) לחוק יחסי ממון מאפשר להוציא מגדר איזון המשאבים נכסים נוספים על אלו המפורטים בסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, ואילו סעיף 8(2) לחוק מקנה לביהמ"ש את הסמכות לחלק את הנכסים ברי האיזון בשיעור שאינו מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה. במקרה דנא ביהמ"ש סבור כי מתקיימות בענייננו אותן נסיבות מיוחדות המצדיקות איזון בלתי שגרתי עפ"י סעיף 8 לחוק וזאת נוכח צבירתה העודפת של האישה לגימלה, בהינתן כושר ההשתכרות הניכר של האישה ביחס לאיש. לצורך בהשגת שוויון בתנאי היציאה מן הנישואין ביהמ"ש קבע כי יש לאזן את זכויות הצדדים בדירה באופן בו בעת פירוק השיתוף בדירה תזכה האישה ל – 40% מתמורת המכר, ואילו האיש יזכה ב – 60% מתמורת המכר.
מתנה מחמת מיתה
תמ"ש 66995-03-18 א' נ' ב' (ניתן ביום 5.7.20 מפי כב' השופט נ. זיתוני)
תביעתה של אלמנה כבת 80, אם ל-5, כנגד בתה הצעירה לביטול מסמכי מתנה, שהסתיימה ברישום ברמ"י, במסגרתם העבירה התובעת לנתבעת את זכויותיה על דירת מגוריה.
במסגרת צוואה שערכה התובעת שלוש שנים קודם עסקת המתנה, הורישה התובעת את כל רכושה לנתבעת. התובעת טענה כי חתמה על מסמכי המתנה ועל הצוואה עקב איומים, אלימות, עושק, טעות והטעיה שהופעלה על ידי הנתבעת, בתה. במישור העובדתי – ביהמ"ש שוכנע בנכונות גרסת הנתבעת – הצוואה ומסמכי המתנה משקפים נאמנה את רצונה של התובעת באותה עת, והיום כי רצונה של התובעת הוא לבטל את מסמכי המתנה.
במישור המשפטי - מדובר בהתחייבות לתת מתנה - לתובעת זכות החרטה והתובעת עשתה בה שימוש כדין. התובעת לא באמת העבירה את זכויות הבעלות בדירתה לתובעת, שכן שמרה ברשותה אלמנטים מרכזיים של זכות הבעלות, ומשכך נקבע כי מסמכי המתנה מהווים מתנה מחמת מיתה בניגוד לס' 8(ב) לחוק הירושה – שכן הם מתיימרים להגביל את זכותה הבסיסית של התובעת לשנות את צוואתה משנת 2013, ולכן יש להורות על בטלותם. כל הראיות והעדויות מוליכים למסקנה לפיה התובעת לא חתמה על מסמכי המתנה בשל השפעה בלתי הוגנת מטעם הנתבעת, אלא משום שזה היה רצונה באותה עת.סיכומו של דבר: הערעור מתקבל ופסק דינו של בהמ"ש קמא בוטל.
"אני רוצה שהמושכות על החיים שלי יחזרו אליי"
א"פ 24769-01-20 ל' נ' האפוטרופוס הכללי מחוז חיפה והצפון ואח' (ניתן ביום 15.7.20 מפי כב' השופטת א. נחמיאס)
פס"ד אשר במרכזו עומדים שני אינטרסים, המתנגשים אך בו זמנית עולים בקנה אחד: מצד אחד – עומד א', המבקש, הסובל משיתוק מוחין וממוגבלות פיזית קשה, שנלחם לביטול האפוטרופסות והכרתו כאדם אשר מונה לו אפוטרופוס. מצד שני – עומדים הוריו, אשר מונו בשנת 2015 כאפוטרופסים לענייניו הרכושיים, המבקשים להמשיך ולהגן על בנם אשר לו צרכים מורכבים ורבים, הכנסותיו גבוהות (מעבודה וקצבאות שונות), ויש צורך בהסדרת תשלום לגורמים רבים ושונים, דאגה לחסכונות, אפיקי השקעה, החלפת רכבים וטיפול בהם וכיוב'. חרף נכותו של א', ביהמ"ש התרשם מיכולת הביטוי הגבוהה של א' ומרמת האינטיליגנציה שלו. למרות הדיבור האיטי והקושי הפיזי לבטא את המילים, כאשר המילים יוצאות מפיו מתבררת משנתו הסדורה: רצון עז וברור לביטול האפוטרופסות והחזרת השליטה על ניהול רכושו:
"אני יודע שזה מפריע להורים הם חוששים והם באים להגן עליי, אבל אני רוצה להשתחרר מההגנה הזאת כי אני חושב שההגנה הזאת לא מביעה את רצונו של האדם לידי ביטוי, היא לא נותנת לי חופש ודמוקרטיה, היא לא נותנת לי חופש פעולה, היא לא נותנת לי לנשום… הרבה שנים מאז האפוטרופוס לא ידעתי מה זה לשבת מול שופט, כשישבתי מול השופט קימלמן והייתי בלי עורך דין הרגשתי שאני אומר לו כן אחרי שהוא הכריע הרגשתי מבואס וחשבתי שעשיתי טעות ועכשיו הטעות התחילה להתבהר, כי עובדה ש-6 שנים מאז שזה קרה אני לא שותק, אני רק במחאה. אני רוצה שהמושכות על החיים שלי יחזרו אליי."