עדכון פסיקה
פברואר 2021
תביעה לשלום בית, גירושין וזעקת ההגינות
תיק רבני (גדול) 1254104/2 פלוני נ' פלונית (ניתן ביום 13.11.20)
כב' ביה"ד הרבני הגדול פוסק בסוף פסק דינו כי האישה זכאית לכתובתה, לסך של 100,000 ש"ח בנוסף לחלקה בדירה, להגשת תביעת פיצויים שתדון בפני כב' ביה"ד ולמגורים בדירה ללא דמי שימוש. תיק בו ייצגו עו"ד יהונתן קניר, עו"ד מיכל קניר לובלין והטוען הרבני עו"ד יהושע שווירץ.
ניכור הורי פתולוגי – על רקע אישיותי, תרבותי ומשפטי
תמ"ש 25424-11-15 א.נ. נ' ש.נ. (ניתן ביום 27.1.21 מפי כב' השופט א. זגורי)
הצדדים מוסלמים ולהם 4 ילדים משותפים. האב בא מרקע תרבותי מסורתי ושמרני והאם מבית פחות שמרני. ההורים התגרשו זו מזה בשנת 2013 ועד להליך הנוכחי, המשמורת ביחס לקטינים הייתה משותפת, כאשר בית האם הוגדר כבית עיקרי ומרכז חיי הילדים. האב הגיש תביעה כנגד האם לשינוי משמורתם של הילדים כך שיעברו להתגורר עמו, במסגרתה טען האב טענות רבות שלטעמו מכוחן יש להעביר את הקטינים למשמורתו, בין היתר הוא טען כי האם מפעילה אלימות על הילדים וכי פלוני, בן זוגה של האם, פגע מינית בבת הבכורה (תזת הפגיעה המינית קרסה במהלך ההליך). לאחר שמונו מומחים רבים, בית המשפט התרשם שהילדים חווים אלימות ברמות כאלה ואחרות מצד אימם והורה בהחלטה זמנית על הפיכת בית האב לבית עיקרי ולמרכז חייהם של הילדים עם שינוי קל יחסית בזמני שהות, חלופה שלא נתפסה בשעתו כדרמטית לאור הסדרי שהות נרחבים שנהגו לפיהם הצדדים. אלא שאישיותו האובססיבית של האב, התנהגותה האימפולסיבית של האם ונישואיה מחדש של האם הובילו את האב להפעיל ניכור בקרב הילדים כנגד האם. בבואו של כב' ביהמ"ש לדון בעניין מורכב זה, עסק בשתי דילמות עיקריות: הראשונה – מה נכון לעשות מבחינת סוגיית המאמץ השיפוטי לחידוש קשר בין האם לבין הילדים. השנייה – נוגעת לשאלת הסעד שביהמ"ש אמור בסופו של יום לפסוק בתביעת האב לשינוי משמורת, שכן הילדים שוהים בפועל אצל האב וקביעת משמורתם אצל האב תהיה למעשה מעניק פרס למי שפעל נגד טובת הילדים. בנסיבות אלו מעלה כב' ביהמ"ש 3 פתרונות אפשריים: לקבוע משמורת ילדים אצל האב למרות שהדבר אינו מתיישב עם טובתם (ביהמ"ש שולל מכל וכל אפשרות שכזו), לא לקבוע משמורת פיסית כלל, להצהיר על המצב הפיסי תוך הבהרה שהוא לא נובע מטובת הילדים (פתרון השאוב מסעד משפטי שנהוג לעתור לו בבתי הדין השרעיים להצהרה על משמורת). ביהמ"ש בוחר בדרך השלישית.
ביהמ"ש נימנע ממתן פסק דין שקובע משמורת פיזית של הילדים אצל האב על בסיס שיקולי טובת הילד, אלא אך מצהיר על משמורת הילדים אצלו. כאשר ישנה הצטברות נסיבות וגורמים המלמדים על מבוי סתום, המשך עיסוק שיפוטי וטיפולי במשפחה שבה יש ניכור הורי פתולוגי הופך לחסר תועלת ולעתים אף למזיק. קביעה זו תאפשר לאב לקבל הטבות כלכליות עבור הילדים את קצבת הילדים, אך האפוטרופסות תישאר משותפת לשני ההורים והוא יידרש לקבל הסכמת האם לכל מהלך משמעותי בחיי הילדים גם בהמשך.
לאחר 40 שנות נישואים – הדירה שייכת גם לאישה
תלה"מ 28407-02-19 פלונית נ' פלוני (ניתן ביום 8.1.21 מפי כב' השופטת נ. רוסמן גליס)
הצדדים בני זוג חרדים, נשואים זה לזו כדמו"י כ-40 שנים ולהם 6 ילדים (כולם בגירים). כמחצית השנה לאחר נישואיהם נחתם על ידי הנתבע חוזה לרכישת דירה, שנרשמה על שמו בלבד, ובה מתגוררים מאז הצדדים. התובעת הגישה תביעת גירושין, בעוד שהנתבע לא מעוניין בסיום הנישואים. התובעת מעוניינת להסדיר את זכויותיה הפורמאליות בדירה, אגב רישומה של שם הצדדים בחלקים שווים וחלוקתה ביניהם, אולם – בעוד הנתבע כי לתובעת אין זכויות בדירה. אין מחלוקת כי בין הצדדים כי משך כ-40 שנות נישואין הנתבע לא עבד, בעוד התובעת היא שעבדה ופרנסה את הצדדים, את ילדיהם ואת הבית. ביהמ"ש הפעיל את מבחני העזר, לקביעת "דבר מה נוסף" לתמיכה בקיומה של כוונת שיתוף ספציפי בדירת המגורים: הדירה נרכשה לאחר נישואי הצדדים, המדובר בנישואין על פני עשרות שנים כשלפחות כשלושים שנים מתוכן התנהלו על מי מנוחות, לצדדים נולדו ששה ילדים, הצדדים מתגוררים בדירת המגורים משך כ- 40 שנים, המדובר בדירה יחידה לצדדים כאשר לתובעת אין נכס נוסף ממנו היא יכולה לספק לעצמה קורת גג, הצדדים שיפצו וביצעו השבחות בדירה לאורך השנים, כל זאת בעיקר הודות להכנסות התובעת מעבודתה ומדמי הלידה שקיבלה לאחר הולדת הילדים ולא הוכח שהתובעת ויתרה מכללא או במפורש על זכויותיה בדירה, אלא נהפוך הוא, התובעת הסתמכה על היותה של הדירה משותפת לצדדים.
נפסק כי משעה שהדירה נרכשה לאחר נישואי הצדדים על-שם הנתבע ובהעדרו של הסכם ממון, יש לראות בדירה נכס בר-איזון על פי חוק יחסי ממון, זאת כאשר לא הוכח כי היא נרכשה מאמצעים חיצוניים השייכים לנתבע בלבד, וגם לו הוכח שהדירה נרכשה מאמצעים חיצוניים שאינם ברי-איזון ונרשמה על שם הנתבע במתנה גמורה, קיימת לגביה כוונת שיתוף ספציפי. באשר לתוצאה האופרטיבית נקבע כי, לפי משטר איזון המשאבים על הנתבע לשלם לתובעת מחצית שווי הדירה. לפי כוונת השיתוף הספציפי, התובעת זכאית להירשם כבעלים של מחצית הדירה.התוצאה היא כי הערעור נדחה.
טיוטה ראשונית ולא צוואה מוגמרת
ת"ע 60360-08-20 פלונית נ' האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב ואח' (ניתן ביום 1.2.21 מפי סגן הנשיאה, כב' השופט נ. פישר)
בקשה לצו קיום צוואת המנוח, שהוגשה ע"י אשתו של המנוח בתמיכה של 3 מתוך 5 ילדיהם המשותפים (בן אחד נפטר ובן אחד ביקש להישאר ניטרלי). ב"כ היועמ"ש במשרד האפוטרופוס הכללי הודיע על כוונתו שלא להתערב בבקשה. מדובר במסמך הכתוב בכתב יד, המונה 4 דפים ונושא את הכותרת "צוואה משותפת", נעדר תאריך ואיננו נושא גם את חתימתו של המנוח. הוראות סעיפים 19 ו-25 לחוק הירושה מלמדים על שלושה מרכיבי היסוד של צוואה שנערכה בכתב יד והם: הצוואה חייבת להיכתב כולה על ידי המצווה, על הצוואה לכלול תאריך שייכתב בכתב ידו של המצווה ועל הצוואה להיחתם בכתב ידו של המצווה. המבחן לקיומה של גמירות דעת בצוואה בכתב יד הוא מבחן חיצוני אובייקטיבי, ועל מנת להוכיח כי התקיימה גמירות דעת יש לבחון האם התקיימו שלושת התנאים שנמנו לעיל.
נקבע כי בנסיבות המקרה דנן לא ניתן להתגבר על הפגמים היות והמסמך נעדר גמירות דעת שלא הוכחה במקרה זה, המסמך זה לא השתכלל לכדי צוואה משותפת, המנוח לא ציין תאריך, לא חתם על המסמך ולא החתים את המבקשת על גבי המסמך. ביהמ"ש דחה את הבקשה לאחר שהתרשם כי מדובר במסמך המהווה טיוטה ראשונית ולא השתכלל לכדי צוואה, לא לכדי צוואה משותפת וגם לא לכדי צוואתו של המנוח עצמו.סיכומו של דבר: הערעור מתקבל ופסק דינו של בהמ"ש קמא בוטל.
לא כל מה שמותר מבחינת הדין הוא ראוי והגון
ת"ע 57641-08-20 ח.ג. נ' ט.ל. (ניתן ביום 1.2.21 מפי כב' השופט א. זגורי)
בהליך קודם, מונה לאישה אפוטרופוס לדין שערך גישור בין בני משפחתה ובמסגרת הפגישה מבקש כי לא יוקלט. כשלוש שנים לאחר מכן, נפטרת האישה וילדיה חלוקים בעניין תוקף צוואתה האחרונה, אותה מבקש לקיים המבקש, ואחיותיו, המשיבות, מתנגדות לבקשתו וטוענות כי היה מעורב בעריכת הצוואה של האם המנוחה. במסגרת בירור מחלוקת זו מצרפות המשיבות כראיה את הקלטה שהקליטו במהלך פגישת הגישור שנערכה בזמנו, באמצעותה עותרות להוכיח שהמבקש היה מעורב בעריכת הצוואה ובכך להביא לפסילתה של הצוואה. המבקש ביקש לגרוע את התמלול וההקלטה מתיק ביהמ"ש, בטענה כי מדובר בהליך גישור ולכן הקלטתו אסורה וכן לאור העובדה שהאפוט' לדין עצמו ביקש שהשיחה לא תוקלט. ביהמ"ש קבע שאין להתיר הצגת ההקלטה כראיה במשפט מטעמים של פסילת ראיה ערכית – מצב שבו הראיה חזקה ומשכנעת אולם אופן השגתה אינו כדין ולכן מתנגשת בערכים אחרים של שיטת המשפט. אין מדובר בהאזנת סתר אלא בהקלטת סתר שהיא לכאורה חוקית ומותרת ומישור הפסילה הערכי הבא לפיכך הוא לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981.