עתירה במסגרתה עתרה התובעת להצהיר על ביטול העברת זכויותיה בדירה ללא תמורה, שהעניקה לבנה הצעיר, הנתבע. ומנגד, לאשרר עסקת מתנה מאוחרת שנעשתה בנוגע לאותה דירה ולהצהיר, כי בעל הזכויות הבלעדי בדירה הוא בנה הבכור של התובעת. לאחר אירועים רבים וסבוכים שהביאו את התובעת להיות הבעלים על הדירה נשוא פס"ד זה, פנתה התובעת יחד עם בנה הבכור למשרד עו"ד על מנת לבצע העברה של זכויותיה בדירה ללא תמורה על שמו, כאשר באותו מועד התובעת רשמה בכתב ידה כי זהו רצונה ואף נערכו תצהירי מתנה בכתב, לצורך ביצוע העברה. הבן  חתם על תצהיר מקבל המתנה, אולם, מסיבות שנויות במחלוקת, באותו מועד לא חתמה התובעת על תצהיר נותן המתנה. אולם, חרף האמור לעיל, כשלושה חודשים לאחר מכן, פנתה התובעת יחד עם בנה הצעיר למשרד עו"ד אחר, וחתמה בפניו על ייפוי כוח בלתי חוזר ותצהיר מתנה, לפיו היא מעבירה ללא תמורה את מלוא זכויותיה בדירה. עסקת זו דווחה לשלטונות המס בסמוך לאחר החתימה על תצהיר המתנה. מיד לאחר מכן, נמלכה התובעת בדעתה, חזרה בה מכוונתה לתת לנתבע את הדירה במתנה, חתמה על הצהרה, ביקשה להעביר את הדירה לבנה הבכור, ופנתה לעו"ד נוסף וחתמה בפניו על מסמכים להעברה ללא תמורה של הדירה לבנה הבכור. עסקה זו הושלמה ברישום כעסקת העברה ללא תמורה ע"ש הבן הבכור בלשכת רישום המקרקעין. בשלב הראשון, בחן ביהמ"ש את טענות התובעת בדבר תוקפה של עסקת המתנה לבנה הצעיר, האם הייתה קיימת גמירות דעת מצד התובעת והאם עסקת המתנה בטלה בשל פגמים שנפלו בה. בשלב השני, בחן ביהמ"ש את "דבר המתנה" ואת טיבה.