עדכוני פסיקה
דיני משפחה ומעמד אישי
אוקטובר 2017
הזכות לפרטיות בהליכים בענייני משפחה
בע"מ 6169/17 פלונית נ' פלוני (ניתן ביום 14.9.17 מפי כב' השופט מ. מזוז)
ביהמ"ש העליון דן בשאלה האם במסגרת דיון מקדמי בערעור בענייני משפחה, ובניסיון להביא את הצדדים לפשרה, רשאי ביהמ"ש להורות לכל המוסדות הפיננסיים בהם נוהלו חשבונות בני הזוג לגלות בפניו את היתרות המצויות בחשבונות הצדדים – גם בהיעדר הסכמת הצדדים? כב' ביהמ"ש העליון קובע שככלל, בהליך אזרחי "רגיל" ישנה חובת גילוי מסמכים ומידע מלא ע"י שני הצדדים המתדיינים. בהליכים בענייני משפחה, ישנה חובה דומה, אך לא זהה מפאת סוג ההליך, הרצון לשמירת פרטיות וכבוד הצדדים, הרלוונטיות לעניין הסכסוך והעדינות המחייבת. לכן כדרך קבע, על ביהמ"ש לשוב ולערוך איזון בין הצורך בגילוי המידע לבין הזכות לפרטיות בכל פעם ששאלה מן הסוג הזה עומדת לפתחו.
משכך, קבע כב' השופט מזוז כי רק כאשר פגיעה בפרטיות היא החלופה היחידה הקיימת לניהול הליך משפטי תקין, הוגן ויעיל, בהינתן שהפגיעה היא מינימאלית, וכאשר יש צורך ממשי ותועלת בחשיפת הפרטים – רק אז בסמכות ביהמ"ש להורות על חשיפת המידע המבוקש.
כוונת שיתוף ספציפי
תמ"ש 34675-03-15 נ.ז נ' ד.ל (ניתן ביום 21.8.17, מפי כב' השופט א. כץ)
בהתאם להוראות חוק יחסי ממון, נכס שהיה בבעלות אחד מבני הזוג טרם הנישואין לא ייכלל במסת הנכסים בני האיזון של אותו בן זוג. לצד הוראות חוק יחסי ממון, קבעה הפסיקה כי יכול שתיווצר שותפות בין בני זוג מכוח דינים אחרים, עקב מתנה או הסכמה לשיתוף, כשנטל ההוכחה לקיומה של כוונת שיתוף בנכס ספציפי שנרכש לפני הנישואין מוטל על הטוען לקיומה, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראייה". בפס"ד זה קובע ביהמ"ש חד משמעית, כי האיש לא הרים את הנטל להוכיח כוונת שיתוף ספציפי בדירה הרשומה על שם האישה, ותמך החלטתו בנימוקים רבים. המסקנה העולה מפסה"ד הנ"ל היא שאין דבר מובן מאליו, אף לא הוראות החוק.
אמנם פסה"ד עולה בקנה אחד עם הוראות החוק, ולא יוצר חריגים, אך ההליך המשפטי בין הצדדים התנהל למעלה משנתיים. משכך, ועל מנת להימנע או לצמצם אי הסכמות עתידיות, כאשר יש רכוש שאינו בגדר "משותף" יש לערוך הסכם ממון או לחילופין הסכם שיתוף ספציפי, ויפה שעה אחת קודם.
החזרת ילדים חטופים
תמ"ש 12720-06-17 א. נ' מ. א. ואח' (ניתן ביום 18.7.17, מפי כב' השופטת מ. רום – פלאי)
מטרת חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) תשנ"א-,1991, הינה קביעת הסדרה חוקית ואחידה בין מדינות במקרים בהם הורה אחד נוטל עמו באופן חד צדדי ילד משותף ומרחיק אותו ממקום מגוריו הרגיל, תוך קביעת עובדות בשטח בנוגע למשמורת עליו, ללא הסכמת ההורה השני.האמנה איננה מגדירה במפורש את המונח "מקום מגורים רגיל" ועל כן, על בית המשפט להכריע מהו מקום הרגיל של הקטינים הספציפיים בכל מקרה ומקרה. בפס"ד זה מדובר על זוג הורים ושני ילדיהם שעברו להתגורר בארה"ב באפריל 2013, לתקופה מוגבלת וזמנית במטרה להרוויח כסף על מנת להסדיר חובותיהם בארץ ולשוב לישראל, כשמעמדם החוקי מעולם לא הוסדר. בתאריך 23.01.2017, האם נטלה את הקטינים ממסגרות החינוך שלהם, ועלתה עימם לטיסה לישראל, וזאת מבלי שהאב ידע על כך.
ביהמ"ש קבע כי המעבר לארה"ב לא השתכלל כדי יצירת "מקום מגורים רגיל" כדרישת החוק, הקטינים מעולם לא השתקעו במקום אחד, נעו ונדו בהתאם לכורח אליו נקלעו הוריהם, הם עברו חמישה בתים בתוך פחות מארבע שנים, עברו משכונה לשכונה ואף ממוסד חינוכי אחד לאחר – ומשכך, הקטינים לא נלקחו באופן חד צדדי ממקום מגוריהם הרגיל, אלא הושבו אל מקום מגוריהם הרגיל, ולכן אין מדובר בחטיפה.
הסמכות לדון בפסק חוץ למזונות
רמ"ש 19643-11-16 פלוני נ' פלונית (ניתן ביום 27.8.17, מפי כב' השופט מ. דרורי)
כאשר יש צורך בשינויים של גובה המזונות עקב שינוי נסיבות, יש לבדוק בכל מקרה מהו הבסיס לשינוי. במקרה זה, מדובר בתביעת אב להפחתת מזונות שבהם חויב בבית משפט בארה"ב, כאשר פסק הדין הוכר בבית משפט למשפחה בישראל לצורך אכיפתו, וביהמ"ש עונה על השאלה – מי הוא ה"פורום הנאות" אשר ידון בתביעה זו?
פסק זר שעניינו מזונות עוצב ונקבע בדין הזר, בפורום הזר, לפיכך המקום המתאים לשינויו או לתיקונו הוא ביהמ"ש שנתן אותו. עם זאת, קובע השופט כי לביהמ"ש הישראלי גם הסמכות לשנות פסק חוץ למזונות (שנאכף בישראל), אך אם הוא ידון בכך, יהיה עליו להפעיל את הדין הזר.
על ההבדל בין "משמורת פיזית" לבין "משמורת משפטית"
עמ"ש 1472-02-17 נ.כ נ' א.כ (ניתן ביום 31.8.17, מפי כב' השופט ג'יוסי)
בין הצדדים שבנדון נכרת הסכם גירושין במסגרתו הסדירו את מכלול המחלוקות הכרוכות בפרידה, ובכלל זה קבעו כי משמורתם והחזקתם של הילדים תהיה בידי האם. לאחר החתימה על ההסכם, הגיש האב תביעה לשינוי המשמורת כך שתהא משמורת משותפת, וכן עתר לחלוקת זמני שהות של הילדים באופן שוויוני יותר בין הצדדים. בימ"ש לענייני משפחה קבע כי במקרה זה האחריות ההורית היא שווה והמשמורת היא משותפת. בפסק דינו, מסביר ביהמ"ש המחוזי כי בקביעת משמורת פיזית של הילד בידי מי מההורים, אין בה כדי לפגוע במשמורת המשפטית המשותפת של ההורה שאיננו ההורה המשמורן.