המנוח, אלמן ללא ילדים או קרובי משפחה אחרים מקשר דם, נפטר כשהוא בן למעלה מ-92 שנים. בשנת 2011 חתם המנוח על צוואה בעדים, לפיה יורשיו של המנוח הם התובע (מכר קרוב של המנוח) והנתבע (אחיינה של אשת המנוח), בחלקים שווים ביניהם. ביום 18.2.2018 אושפז המנוח כאשר בשל מצבו הבריאותי, סווג המנוח כ'חולה נוטה למות' והתעורר ספק אם בכלל ישרוד את האשפוז. יום המחרת, בעודו מאושפז ומרותק למיטתו, חתם המנוח על צוואה בעדים לפיה ציווה המנוח את כל רכושו לרבות דירת המגורים שהייתה בבעלותו לתובע בלבד. 

הנתבע הגיש התנגדות לצוואה המאוחר, וטען בה כי חתימתו של המנוח זויפה (טענה אשר נדחתה), המנוח לא היה מסוגל ולא היה כשיר להבחין בטיבה של צוואה (טענה אשר התקבלה), בצוואה נפל פגם באשר לציון מקום עריכתה (נקבע כי אין מדובר בפגם שיש בו כדי לפסול את הצוואה, אך יש בכך כדי לעורר סימני שאלה רבים סביב אירוע החתימה על הצוואה), וכי על המנוח הופעלה השפעה בלתי הוגנת ע"י התובע. ביהמ"ש קבע כי הנתבע הניח תשתית ראייתית בהתאם למבחני הפסיקה להוכחת השפעה בלתי הוגנת. באשר למבחן התלות והעצמאות ; נקבע כי המנוח לא היה עצמאי הן מהבחינה הפיזית והן מהבחינה השכלית הכרתית והיה זקוק לסיוע. מי שסייע בידיו, מלבד המטפלת, היה התובע. באשר למבחן התלות והסיוע ; נקבע כי המנוח לא היה עצמאי ותלוי היה בסביבתו, המטפלת, וגם בתובע. באשר למבחן קשרי המצווה עם אחרים ; המנוח היה בודד בהיותו מאושפז בחדר נפרד ומבודד מחברה. מצבו הגופני הירוד תרם לניתוק – חולשתו, חירשותו וראייתו הלקויה – תרמו לניתוק החברתי ועל כן התובע היה חברתו היחידה פרט לעובדת הסיעודית ועל כן היה נוח להשפעה. ובאשר למבחן נסיבות עריכת הצוואה ; נקבע כי נסיבות עריכת הצוואה נשוא המחלוקת מעוררות תמיהות ותהיות רבות אשר מעוררות חשד כבד כי הצוואה נחתמה תחת השפעתו הפסולה של התובע.