הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י  ומנשואיהם נולדו להם חמישה ילדים (כיום כולם בגירים), ולאחר 26 שנים משותפות הם התגרשו זה מזו. קודם לסידור הגט בין הצדדים, אושר בפסק דין בפני בית הדין הרבני האזורי בירושלים הסכם גירושין משנת 2006, בו הסכימו הצדדים שהתובע יעזוב את הבית בירושלים עם סידור הגט והנתבעת תמשיך להתגורר בו עם הילדים, כאשר "הבית ימשיך להיות בבעלות שני הצדדים" והאיש מתחייב שלא לדרוש את פירוק השיתוף בבית. לאחר אישור ההסכם, וכבר במועד סידור הגט, שב התובע להתגורר בבית בחדר נפרד. מאז, ועד שנת 2019 התגוררו הצדדים יחד בבית בחדרים נפרדים. בשנת 2015, בעודם מתגוררים תחת קורת גג אחת חתמו הצדדים על הסכם חדש (2015) שלא אושר כהסכם ממון. בהסכם זה הסכימו הצדדים על הפרדת הבית לשתי יחידות נפרדות, חלוקת המגורים בבית בעין לשתי היחידות הנפרדות וללא הפרעה זה לזו, וכי במידה ואחד מהצדדים יפר את החוזה הבית ימכר ויחולק 50% בין שני הצדדים לפי שווי הבית בעת המכירה. כעבור 3 שנים, פנתה האישה ללשכת ההוצאה לפועל לאכיפת פסק הדין (משנת 2006) בדרך של פינוי התובע מהבית. האיש עתר לפירוק שיתוף בבית מכוחו של ההסכם החדש, ולהצהיר על בטלות סעיפים בהסכם הגירושין ומתן תוקף של פסק דין להסכם החדש. לטענת האישה ההסכם החדש אינו תקף והסכם הגירושין לא בוטל או שונה בהסכם אחר שאושר על ידי בית הדין הרבני כנדרש בהוראות הסכם הגירושין. האם עומדת לאיש זכות לעתור לפירוק שיתוף בבית? מה תוקפו של ההסכם החדש – האם המדובר בהסכם ממון והאם הוא תקף? לטענת האיש, ההסכם החדש תקף הגם שלא אושר כהסכם ממון על ידי ערכאה שיפוטית. לטענת הנתבעת, ההסכם החדש נעדר תוקף משלא אושר בערכאה שיפוטית כנדרש בדין וכנדרש בהוראת הסכם הגירושין, ולא ניתן לאשרו בהעדר הסכמתה לכך. ובנוסף – לטענתה, יש לבטל את ההסכם בגין פגמים שנפלו בכריתתו.