עדכון פסיקה

ספטמבר 2022

הרישום לא קובע

תלה"מ 68694-05-19 ס. נ' ס. [ניתן ביום 5.9.22 מפי כב' השופטת ע. גיא]

תביעה למתן פס"ד הצהרתי, לפיו האישה היא הבעלים החוקי והבלעדי של דירת מגורים שנרכשה בתקופת הקשר הזוגי של הצדדים ונרשמה ע"ש הנתבע. נישואי הצדדים הותרו ב-2008, ושנה לאחר מכן שבו לחיות יחד ואף נולדו להם שני ילדים. בתקופה זו נרכשה דירה שנרשמה ע"ש הבעל בלבד. בהמשך הצדדים נפרדו סופית. לטענת האישה, המשטר הרכושי שהנהיגו בחייהם המשותפים לאחר הגירושין היה משטר רכושי – ממוני נפרד, ולאורך שנות הזוגיות עלו הכנסותיה פי עשרות מונים על הכנסתו הדלה והמקוטעת של הבעל. לדבריה, הדירה שבמחלוקת נרכשה על ידה, מכספים שהרוויחה במזומן והרישום נעשה משיקולי מס, בנאמנות עבורה ולטובתה. בבואו לבחון את שאלת הבעלות על הדירה, נדרש  ביהמ"ש לשתי שאלות מרכזיות: האחת, האם האישה, כמי שטוענת כי הרישום אינו משקף את הבעלות האמיתית, היא זו שמימנה את רכישת הזכויות? השנייה, מדוע לא נרשמו הזכויות על שמה של האישה? יחד עם זאת, הרישום בלשכת המקרקעין אינו סותר טענת "נאמנות", אלא שעל הטוען לקיומו של הסכם נאמנות, להוכיחו, כאשר חוזה בדבר יצירת נאמנות אינו חייב להיערך בכתב, אפילו כשעסקינן ברכישת מקרקעין. בהתאם לפסיקה, על מנת לבסס חזקה בדבר קיומם של יחסי נאמנות (ובהתאמה, להעביר את נטל ההוכחה ליריבו), נדרש בעל הדין שהנכס לא נרשם על שמו, למצער, להקדים ולהוכיח שהוא מימן את רכישתו.

ביהמ"ש קבע כי האישה עמדה בנטל לסתור את המרשם, בכך שהיא הוכיחה, בראיות ממשיות, כי היא זו שניהלה את כל תהליך רכישת הדירה, נהגה בדירה מנהג בעלים, וכי מלוא הכספים ששימשו לרכישת הדירה מקורם בכספים שהניב לה העסק שניהלה וממנו השתכרה סכומים גבוהים מאוד, במזומן, והיא ביקשה שלא לרשום את הזכויות בדירה על שמה, לצורך התחמקות מרשויות המס. כמו כן, הואיל ומעמדם של הצדדים היה מעמד של 'ידועים בציבור' ומשהנתבע לא עמד בנטל הרובץ לפתחו להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בעסק ובפירותיו, התקבלה תביעתה של האישה ונקבע כי היא הבעלים של הדירה וכי רישום הדירה ע"ש הנתבע נעשה בנאמנות עבורה.

לבטל או לקיים? זו השאלה

תמ"ש 4573-06-20 פלונית נ' פלוני (ניתן ביום 22.8.22 מפי כב' השופטת פ. כהן גילת)

פס"ד שעוסק בשאלה – האם יש לבטל או לאכוף הסכם גירושין שקיבל תוקף של פס"ד לפני כעשור, אשר עיקר הוראותיו לא קוימו, והאם יש דרך ביניים? בהסכם הגירושין קבעו הצדדים, בין היתר, כי כתשלום איזון לסילוק סופי ומוחלט של כל המחלוקות ביניהם, ישלם האיש תשלום סך של 800,000 ₪ לידי האישה, במועדים הקבועים לכך, כאשר כבטוחה לכך, נמסר על ידו לאישה ייפוי כוח בלתי חוזר לצורך העברת הזכויות במשק על שמה. על פי לשון ההסכם, האישה לא הייתה מחויבת להעביר הזכויות במשק על שמה, ומכל מקום על מנת לעשות כן, היה על הצדדים לפעול תחילה לרישום הזכויות על שמם. מנגד, חיוביו הנ"ל של האיש לביצוע התשלום ולמימון ההוצאות הכרוכות בהעברת הזכויות במשק על שם האישה הם חיובים מוחלטים וברורים, ואין חולק כי הוא לא עמד בהם. אלא שמצופה היה כי בחלוף המועדים שנקבעו בהסכם לביצוע התשלומים תפעל האישה לאכיפת חיוביו ו/או למימוש הבטוחה שבידיה, אך היא לא עשתה כן. נדחו טענות האישה לפיהן הצדדים זנחו את ההסכם וביטלו אותו בהתנהגות. אף על פי שהאישה התעלמה מההפרה הצפויה, לא פעלה בהתאם להוראות הדין ולא עשתה שימוש בתרופה העצמית של ביטול ההסכם, התנהלות האיש אשר פנה לביהמ"ש בתביעה לאכיפת ההסכם תוך שהוא מפר אותו הפרה משמעותית ומתמשכת –ככל שיבוטל ההסכם כבקשת האישה משמעות הדבר תהא התדיינות מחודשת בכלל ענייני הממון ואיזון המשאבים, בחלוף 12 שנה מאז התגרשו הצדדים.

ביהמ"ש סבר כי מחד ביטול ההסכם אינו הפתרון הנכון והראוי, אך מאידך גם אכיפתו ככתבו וכלשונו אינו כזה, כאשר התוצאה תהיה הותרת האישה וילדי הצדדים ללא קורת גג. הפתרון המיטבי בנסיבות שנוצרו הוא ביצוע בקירוב של ההסכם, במובן זה ששווי הזכויות במשק יוערך נכון להיום ותינתן לאישה הזכות לקבל מלוא הזכויות במשק כפוף לתשלום סך העולה כדי שליש משווי הזכויות במשק, אגב גירושין, תוך פרק זמן שיקבע. ככל שלא יעלה הדבר בידה, רשאי יהא האיש לקבל מלוא הזכויות במשק כפוף לתשלום סך העולה כדי שני שלישים משווי הזכויות במשק, אגב גירושין, לידי האישה תוך פרק הזמן שיקבע.

תביעתה (התמוהה) של גרושה למחצית מעיזבון (מי שאינו) בעלה המנוח

ת"ע 52510-05-21 ב ואח' נ' ב ואח' (ניתן ביום 29.8.22 מפי כב' השופט ר. ארנון)

בקשה לביטול צו ירושה שהגישה גרושתו של המנוח, שהסתירה בכתב תביעתה את העובדה שהתגרשה מהמנוח, וטענה כי הנתבעת 1 היא רק "מאהבת" של המנוח. לטענתה, מיום הגט ועד פטירת המנוח כחודשיים לאחר מכן, היא הייתה אשתו לכל דבר ולכל הפחות הידועה בציבור שלו, וכי הסכם הגירושין עליו חתמו היה "תרגיל" לצרכי מס בלבד. עוד טענההתובעת כי המנוח היה מגיע לבית התובעת, ישן ואוכל שם, מקיים עמה חגים, ארוחות משפחתיות ואירועים, והתקיימו ביניהם יחסי אישות, חיבה והבנה. לפיכך, היא ביקשה להצהיר כי היא זכאית, מכוח היותה אשתו ובת זוגו של המנוח, למחצית מנכסי המנוח וזכויותיו.

ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את התביעה וקבע כי הבקשה לביטול צו ירושה הוגשה בהיעדר מוחלט של כל יסוד עובדתי ומשפטי כאחד ובחוסר תום לב. גם מהפן המהותי, משלל הראיות ביהמ"ש שוכנע כי למעשה, נישואי התובעת והמנוח היו ריקים מתוכן, "על הנייר" בלבד, למעלה מ-20 שנה. התובעת לא הוכיחה ניהול משק בית משותף ולא הוכח כי התקיימה ביניהם מערכת זוגית.

לטובת הקטינות

תלה"מ 54338-05-21 פלוני נ' פלונית (ניתן ביום 12.8.22 מפי כב' השופט א. ממן)

תביעתה של אם לאשר לה העתקת מקום מגורי בנותיה הקטינות (כבנות 11 ו-9) ליישוב הנמצא במרחק נסיעה של כשעה ועשר דקות מבית האב. במקרה זה, ביהמ"ש נותן בכורה לטובת הקטינות, ומוצא לאמץ את המלצת וועדת תסקירים לאשר את המעבר, כאשר גורמי המקצוע סברו כי העתקת מקום המגורים היא לטובת הקטינות והיא מתיישבת אף עם רצונן. בין השיקולים צוין כי האב לא פיתח עבור הקטינות מרכז חיים באזור מגוריו, באופן שלקטינות אין חיי חברה, חינוך או חוגים באזור מגוריו. זאת גם לצד העובדה שהקטינות מתחנכות בבית ספר דתי שאינו מתאים ומותאם להשקפת עולמה של המשפחה כיום.

בנסיבות אלו ביהמ"ש מוצא לאשר את המעבר, בכפוף להוראות שנועדו לאזן ולמזער את הפגיעה הצפויה במישור הקשר עם האב, תוך שמירה על זמני שהות משמעותיים עם האב.