עדכון פסיקה
מרץ 2023
מעשה בצוואה בה לא נקבעה הוראת יורש במקום יורש
ת"ע 8569-05-19 פלוני נ' האפוטרופוס הכללי מחוז חיפה והצפון ואח' (ניתן ביום 8.2.23 מפי כב' השופטת ג' ג'בארין כליפה)
בשנת 2015, ערכו המנוחה מ' ובתה ג', שתי צוואות נפרדות בפני אותו עו"ד ונוטריון. המנוחה הורישה בצוואתה את רכושה לשני ילדיה (הבן התובע ובתה מ'). הבת ג' הורישה בצוואתה את זכויותיה שקיבלה מאימה המנוחה, לאחיינים שלה (נכדי המנוחה מבן אחר שגם הלך לעולמו) – הנתבעים כאן. הבת ג' נפטרה במפתיע לפני המנוחה, בהיותה ערירית. בין הצדדים התגלעה מחלוקת בעיקר לעניין הנכסים והזכויות שציוותה המנוחה לבתה ג'. לטענת הנכדים, על ביהמ"ש להורות על השלמת החסר בצוואה או מתן פרשנות לכוונת סבתם המנוחה, ולהורות כי יקבלו את הזכויות שהועברו במסגרת הצוואה. מאידך לעמדת התובע, צוואת האם המנוחה ברורה והיא ציוותה הזכויות לאחותו, בתה, באופן מפורש וללא תנאי, ולא הוכחה כל כוונה של האם המנוחה להוריש הזכויות לנכדים, ועל כן, הרי החלק של הבת שנפטרה מתחלק בין יורשי המנוחה על פי דין.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את ההתנגדות של הנכדים וקבע כי לא הצליחו לעמוד בנטל ההוכחה הרובץ עליהם, ולא הצליחו להוכיח כי צוואת האם המנוחה אינה משקפת את רצונה האמיתי והחופשי, ולא הוכיחו כי כוונת האם המנוחה הייתה להעביר להם את הזכויות שהורישה לבת המנוחה. עוד נקבע כי בלשון הצוואה אין כל אחיזה או עיגון, לטענת הנכדים כי כוונת האם המנוחה שהם יקבלו בסופו של יום את הבית שהורישה לבתה. לטענת ביהמ"ש, אם זו הייתה כוונת המנוחה סביר שהיא הייתה כותבת זאת במפורש בגוף צוואתה, כדוגמת הוראת "יורש אחר יורש" או יורש על תנאי דוחה, אך היא לא עשתה כן, ולא בכדי. במקרה זה נקבע כי לא היה חסר בצוואת האם מנוחה שעל ביהמ"ש להשלימו, שכן לא הוכח כי היה קשר בין שתי הצוואות (של האם והבת) ולא הוכח רצונה של האם המנוחה, שהיא תוריש את הזכויות לבתה בתנאי שבתה תוריש לנתבעים. במועד המאוחר יותר להגשת תביעותיה לבית המשפט, אחרי שהוברר שהאישה אף הבריחה כספים טרם הגשת תביעותיה, הגישה האישה תביעת גירושין ולכתובה לבית הדין הרבני וטענה כי הבעל עזב את הבית והוא האשם בגירושין. כב׳ בית הדין הרבני נדרש לשאלה - האם עזיבת הבית (המאוחרת להגשת תביעות האישה) הנה עילה מספקת לחיוב בכתובה בפרט שהאישה לא עשתה דבר כדי לשקם את היחסים?
מעשה בצוואה המדירה את בתה היחידה של האם מנוחה
ת"ע 21509-05-21 ד. – ד. נ' האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב ואח' (ניתן ביום 2.3.23 מפי כב' השופט א' שני)
תובענה לקיום צוואתה האחרונה של מנוחה (גרושה ואם לבת), שנערכה כשנה לפני פטירתה (2019), התנגדות לצוואה זו ובקשות לקיום צוואותיה הקודמות (2018 ו – 2002). בצוואתה האחרונה משנת 2019, המנוחה הורישה את כל עיזבונה לשני המבקשים – רופא שטיפל בה וקיים עמה מערכת יחסים חברית קרובה ואחות סיעודית שטיפלה במנוחה בשנותיה האחרונות והיתה עמה בקשרי חברות ושכנות קרובים. בצוואתה משנת 2018 הורישה המנוחה את עיזבונה במלואו לבתה, המתנגדת לשתי צוואותיה אחרונות, ומבקשת לקיים את הצוואה משנת 2002, בה המנוחה הואישה לה את כל עזבונה. טענותיה של הבת (המתנגדת) נשענות על ארבעה אדנים: פגמים בצוואה, אי כשרות האם לערוך צוואה, השפעה בלתי הוגנת על האם, היותה של הצוואה נטולת סבירות ושאינה משקפת את רצונה של האם.
ביהמ"ש לענייני משפחה נתן תוקף לצוואת 2019 ודחה את טענותיה של הבת. ביהמ"ש קבע כי לא נפלו פגמים בצוואה. במקרה דנא המומחה מטעם ביהמ"ש מצא כי המנוחה היתה כשירה לצוות במועד עריכת הצוואה, ולא הוכח ספק בדבר אי כשרותה של האם במועד עריכת הצוואה. יתרה מכך, עצם הגשת תעודה רפואית לצוואה העידה על כך שהנוטריונית שערכה את הצוואה נהגה בזהירות יתרה ופעלה מעבר לחובותיה בדין. כמו כן, ביישום מבחני הפסיקה לעניין השפעה בלתי הוגנת, נמצא כי אף לא אחד מן המבחנים מתקיים. לא נטען וגם לא הוכח כי המבקשים היו היחידים שסייעו למנוחה. עוד קובע ביהמ"ש כי הטיעון בדבר אי סבירות הצוואה, חותר תחת עקרון "כיבוד רצון המצווה" ועקרון "החופש לצוות". במקרה דנא, לאור מערכת היחסים העכורה בין המנוחה לביתה, עוד מילדותה ואשר כללה נתק מוחלט עד לאשפוזה של המנוחה ביהמ"ש לא מוצא אי סבירות בצוואה.
מעשה בצוואה שהתרוקנה מתוכנה ובמנוח שהתגרש מאשתו בארה"ב אך נותר נשוי לה בישראל
ת"ע 8343-12-20 פלוני נ' האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב ואח' (ניתן ביום 7.2.23 מפי כב' השופטת ש' שי)
פסק דין העוסק בשלושה הליכים בעניין עזבון המנוח. (1) התובע, בנו של המנוח מישואיו הראשונים, הגיש בקשה לצו קיום צוואת מנוח מ-1995. (2) התובע הגיש בקשה לצו ירושה ע"ש המנוח. (3) הנתבעת, הרשומה בישראל כאשתו של המנוח, הגישה התנגדות התנגדות לבקשה לצו ירושה. במרכז ההליכים עומדת השאלה: האם יש לראות במתנגדת כאישתו של המנוח, עת הלך לעולמו, וכפועל יוצא מכך כיורשת על פי דין מעיזבונו, כאשר מחד קיים הסכם גירושין שנחתם בין המתנגדת למנוח, ואושר על ידי בימ”ש אמריקאי, ומאידך, הצדדים לא התגרשו בישראל, ונותרו רשומים כנשואים כדמו"י. בצוואתו של המנוח משנת 1995, אשר נערכה כחודש טרם לידת בנם המשותף של המנוח והמתנגדת, קבע המנוח הוראה אחת ויחידה, שדירתו היחידה תחולק בין יורשיו, שלושת ילדיו מנישואיו הראשונים. מעבר להוראות אלה לא נכתב בה דבר. דירה זו נמכרה בחייו של המנוח. בד בבד עם בקשתו לצו קיום צוואה, הגיש התובע בקשה בקשה לצו ירושה בה הטעים כי הצוואה חסרת משמעות כיוון שהנכס היחיד המוזכר בה נמכר. ביהמ"ש לא ראה צורך לדון בטענות התובע לענין זכות העקיבה, מאחר ואין בהן ממש והן אף נטענו מאוחר מידי. לפיכך נקבע כי הצוואה איננה תקפה.
נותרה השאלה – האם המתנגדת זכאית לרשת את המנוח, כאשתו? בהתאם לגישה המהותית לבחינת שאלה זו, יש לבחון את מערכת היחסים בפועל כבני זוג, וכאשר הנישואין ריקים מתוכן של זוגיות, או כאשר צדדים חיים בפירוד שנים ארוכות, ניתן להפקיע את זכות הירושה של בן הזוג הרשום אף אם לא התגרשו.
במקרה דנא נקבע כי המתנגדת לא זכאית לרשת את המנוח וזאת הן מהפן הפורמאלי כיוון שקיים פסק דין תקף לגירושי הצדדים (כמפורט בהמשך) והן מהפן המהותי, נוכח אופן התנהלותם ונישואיהם הדתיים שנותרו "על הנייר" בלבד.
מעשה בשלוש צוואות - שתיים פסולות ואחת כשרה
ת"ע 35225-02-21 נ. ואח' נ' האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב ואח' (ניתן ביום 12.2.23 מפי כב' השופט א' שני)
במותו המנוח היה גרוש ואב לשלוש בנות, וקיים מערכת חיים זוגית בת שנים רבות. בת הזוג מבקשת לקיים את אחת משתי הצוואות המאוחרות של המנוח (2015, 2016), לפיהן הוריש המנוח לבת הזוג 25% אחוז מהעיזבון והיתרה לבנותיו. בנותיו של המנוח מתנגדות לקיום צוואותיו אלו, מטעמים של העדר כשרות לצוות, השפעה בלתי הוגנת ומעורבות בת הזוג בעריכת הצוואה, ומבקשות לקיים את צוואתו הראשונה (משנת 2004) לפיו הוריש המנוח לבנותיו את עיקר העיזבון. מתשתית המסמכים הרפואיים עולה באופן ברור כי המנוח ויכולותיו הקוגניטיביות, הן בסמוך לעריכת צוואותיו האחרונות, וגם קודם לכן, לא איפשרו לו לבצע כל פעולה משפטית, למעט אותה הערכה תפקודית אשר בוצעה ב2015 אשר הוכנה והופנתה לחברת הביטוח/תביעות סיעוד. ביהמ"ש קובע כי הערכה תפקודית שכזו מהותה שונה במקצת מחוות דעת רפואית הבודקת יכולת קוגניטיבית של אדם לבצע פעולה זו או אחרת. אכן מדובר בחוות דעת ניטרלית ואובייקטיבית אך לא חוות דעת מומחה אשר מונה מטעם ביהמ"ש ואשר קבע קביעה כלשהי באשר לכשירותו המשפטית של המנוח. ביהמ"ש קבע כי המנוח אשר סבל ממחלת האלצהיימר בשילוב דמנציה, לא יכול היה במצבו הרפואי להבין משמעותה של אף אחת מצוואותיו במועדים הרלוונטיים בשנים 2015 ו-2016, והורה על קיום הצוואה משנת 2004.