עדכון פסיקה
יולי 2022
האם זכות מגורים שהוענקה בצוואה הנה אישית ומצומצמת או רחבה יותר וניתנת להעברה?
תמ"ש 8970-09-20 מ.ל ואח' נ' ב.א ואח' (ניתן ביום 13.5.22 מפי כב' השופטת ע. גיא)
התובעות הן אחיות והן הבעלים במשותף של דירת מגורים שהתקבלה בירושה מכח צוואתה של סבתן המנוחה. הנתבעת היא דודתן של התובעות, בתה של המנוחה, אשר זכאית מכח צוואתה להתגורר ולהשתמש בדירת המנוחה כל ימי חייה "ללא כל הפרעה ו/או הגבלה". המחלוקת העיקרית הנטושה בין הצדדים סבה סביב השאלה – האם זכות המגורים אשר הוענקה לנתבעת בצוואה הינה אישית ומצומצמת אך ורק למצב בו תתגורר הנתבעת בפועל בדירה, כשיטת התובעות, או שמה עסקינן בזכות רחבה יותר, המאפשרת לנתבעת לבחור בין האופציה של מגורים בדירה בפועל לבין האופציה של עשיית שימוש אחר בדירה, לרבות השכרתה לצד שלישי, כשיטת הנתבעת? זכות בר-רשות בלתי-הדירה מעניקה על פי דיני היושר הגנה לזכות החזקה או שימוש והיא חלה, בין היתר, כלפי היורש שזכויות המקרקעין עברו אליו. בהתאם להלכה הפסוקה הרווחת, זכות בר-הרשות היא אישית, ולא ניתנת להעברה או להורשה, עם זאת, ייתכנו מקרים בהן הנסיבות יעידו אחרת. ביהמ"ש ניגש לבחון היה רצונה של המנוחה? האם ביקשה להגביל את זכות בר-הרשות לצורך שימוש עצמי בלבד של הנתבעת בדירה או שמא ביקשה לתת לנתבעת יד חופשית להחליט באיזה אופן היא בוחרת לעשות את השימוש בדירה.
לאחר בחינת הוראות הצוואה, ביהמ"ש הגיע למסקנה כי ההגבלה היחידה שביקשה המנוחה להטיל על הנתבעת ביחס לזכויות בדירה, היתה בעניין זכות הבעלות בדירה, אותה ציוותה לתובעות. מעבר לכך, לא רק שהמנוחה לא הגבילה את זכויות בר-הרשות של הנתבעת בדירה, אלא היא אף נתנה לה זכות להתגורר ולהשתמש בדירה ללא כל הגבלה ו/או הפרעה וזאת למשך כל חייה, ואין בעובדה שהנתבעת עודנה מתגוררת בהוסטל כדי להפקיע ממנה את הזכויות שניתנו לה מכוח הצוואה, השמורה לה עד אחרית ימיה.פס"ד בו ייצגו עו"ד יהונתן קניר ועו"ד שי גבאי ממשרדינו.
ביטול צוואה עקב אי כשירות המצווה
ת"ע 43754-07-20 ש ואח' נ' ד ואח' (ניתן ביום 22.5.22 מפי כב' השופטת ע. גיא)
הכרעה בעניין תוקפה של צוואת המנוחה שנערכה בפני נוטריון בהיות המנוחה בת 87, כשנתיים טרם פטירתה. בצוואתה, הורישה המנוחה את דירתה (עיקר רכושה) לביתה המשיבה 1 (ת'), רווקה ללא ילדים וכן הורתה שלאחר שת' תלך לעולמה תעבור הדירה למשיבה 2, נכדת המנוחה מבתה הבכורה (המשיבה 3). לטענת המתנגדים קיימים מספר פגמים צורניים בצוואה וכי הצוואה נערכה בניגוד לדין שעה שעורך הדין, הנוטריון, ערך את הצוואה בבית המנוחה בעודה מרותקת למיטה ולא מצא לנכון לבקש שיובאו בפניו מסמכים רפואיים אודות מצבה הרפואי של המנוחה, שעה שערך הצוואה בבית המנוחה בעודה מרותקת לביתה. מהמסמכים שהונחו בפני ביהמ"ש, עולה כי המנוחה סבלה מקשיים קוגניטיביים, בעיות בתפקוד, ירידה בזיכרון, ירידה בשמיעה וחוסר שיתוף פעולה, כבר משנת 2006 כאשר כל אלו, הלכו והתגברו עם השנים. די בכך בכדי לקבוע כי המנוחה לא הייתה מודעת למהות מעשיה ותוצאותיהם. בנסיבות אלו, ביהמ"ש התרשם כי חובה היה על הנוטריון לדרוש תעודה רפואית שהוצאה ביום עריכת הצוואה ולא להסתפק בהתרשמותו שלו ובמיוחד כשסבר תחילה כי היא עלולה שלא להבינו ולכן בחן העניין. משלא עשה כן הנוטריון, המדובר בצוואה פגומה. עוד נקבע כי עצם הסכמת הצדדים כי בסמוך לפטירתה של המנוחה לא היתה כשירה עקב מחלקת אלצהיימר בשלבים מתקדמים, ולא מונה לה אפוטרופוס, די בכך על מנת לסתור את חזקת הכשרות הקבועה בחוק.
משעסקינן בצוואה פגומה בהיעדר תעודה רפואית, די באמור בכדי להעביר הנטל לכתפיהן של המשיבות להוכיח את גמירות דעתה של המנוחה בעת חתימתה על גבי הצוואה. המשיבות לא עמדו בנטל הראייתי להוכיח כי המנוחה הייתה כשירה לערוך צוואה למרות מצבה הרפואי וכי פעלה מתוך גמירות דעת לצוות. מנגד, המתנגדים הרימו הנטל להוכיח כי המנוחה לא הייתה כשירה לצוות במועד עריכת הצוואה. דין הצוואה להתבטל. ביה"ד מקבל את ערעור האישה ומחייב את הבעל בסך של 360,000 ₪ עבור כתובתה.
"הגיונה של צוואה"
ת"ע 32910-02-19 מ. נ' האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב ואח' (ניתן ביום 19.5.22 מפי כב' השופטת ע. בן-דב ג'וליאן)
תביעת האחות לקיום צוואת האב המנוח, לפיה הנה היורשת היחידה. הנתבע הנו אחיה של התובעת, אשר לא צווה לו דבר בצוואת האב המנוח. המנוח ערך בחייו שתי צוואות: צוואה ראשונה, בה ציווה את כל רכושו מכל סוג לתובעת, כאשר בצוואתו פרט ונימק מדוע בחר שלא לצוות דבר לנתבע. וצוואה שנייה, בה ציווה את כל רכושו מכל סוג לתובעת, כאשר בצוואה זו הוסיף ופרט את הנסיבות לעריכת צוואה זו. שתי הצוואות נחתמו בפני עדים, וטרם עריכת הצוואה הופנה המנוח על ידי עוה"ד שטיפל בצוואה לקבלת תעודת רופא בדבר מצבו הקוגניטיבי, ובה נרשם כי: "אני קובעת כי מר ו. בן 103 מצוי בדעה צלולה ומבין היטב את משמעות החלטתו… הוא כשיר לחתום על מסמכים אלו". הנתבע העלה טענות בדבר חשש לזיוף הצוואה והעדר כשרות המנוח, מעורבות התובעת בעריכת הצוואה והשפעה בלתי הוגנת. ביהמ"ש מינה מומחה למתן חוות דעתו בשאלה האם צוואת המנוח נחתמה בכתב ידו של המנוח, ומסקנת המומחה בחוות דעתו הייתה כי "קיימת אפשרות סבירה למדי שחתימות המחלוקת אמיתיות". הנתבע העלה בטיעוניו כמעט כל טענה בחוק הירושה לצורך פסילת צוואת המנוח – זיוף חתימת המנוח, העדר כשרותו לצוות, השפעה בלתי הוגנת של התובעת על המנוח בעריכת הצוואה, מעורבות התובעת בעריכת הצוואה, החתמת המנוח על הצוואה בכפייה.
ביהמ"ש מצא לדחות את כל טענות הנתבע בהתנגדותו לקיום הצוואה, ולהורות על קיומה. נקבע כי הנתבע לא הוכיח כל עילה שהיא לפסלות הצוואה, לא הוכיח טענתו כי חתימת המנוח על גבי הצוואה זויפה, לא הוכיח טענתו כי המנוח לא היה כשיר לערוך צוואה במועד עריכתה, לא הוכיח מעורבות פסולה של התובעת בצוואה ולא הוכיח קיומה של השפעה בלתי הוגנת מצד התובעת על המנוח במועד עריכת הצוואה. לאחר שכל טענות הנתבע לפסלות הצוואה נדחו, ביהמ"ש הבהיר כי חוק הירושה אינו מסמיך את בית המשפט לבחון את צדקתה של הצוואה ולא קיימת בחוק עילה לפסילת צוואה מחמת "חוסר צדק" או "חוסר הגינות". התוצאה היא כי הערעור נדחה.
התנגדות הדדית
ת"ע 15094-01-18 אלמוני נ' האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב ואח' (ניתן ביום 13.5.22 מפי כב' השופטת א. ונקרט)
בשנת 2000 המנוחה חתמה עם בעלה על צוואה הדדית לפיה לאחר פטירת בן הזוג השני, הירושה תחולק בין חמשת ילדיהם בחלקים שווים ביניהם. בשנת 2010, טרם פטירת האב, חתמה המנוחה לבדה על צוואה, במסגרתה ביטלה את הצוואה הקודמת והורישה את רוב רכושה לאחד מילדיה, שהגיש בקשה לקיום הצוואה המאוחרת. אחיו של המבקש הגישו התנגדות לצוואה המאוחרת והבקשה לצו קיום הצוואה ההדדית, בטענות כי המנוחה לא היתה רשאית לשנות את הצוואה ההדדית המוקדמת, לא היתה כשירה לשנותה, השפעה בלתי הוגנת ומעורבות המבקש בעריכת הצוואה.