עדכון פסיקה
ינואר 2023
חיוב בעל בפיצוי אשתו על פגיעה בפרטיותה בדרך של צילומה ללא ידיעתה במצבים אינטימיים בדירתה
תלה"מ 47127-07-21 פלונית נ' פלוני (ניתן ביום 27.12.22, מפי כב' השופט י. שקד)
הנתבע, בן זוגה לשעבר של התובעת, התקין מצלמות בדירתה אשר תיעדו אותה במשך 8 חודשים, בין היתר, במצבים אינטימיים להם נחשף הנתבע.
האישה הגישה תביעה בה עתרה לחייב את האיש בתשלום פיצויים בסך כולל של 300,000 ₪ בגין העוולות שביצע.
להגנתו, טען האיש כי התובעת הסכימה להתקין את המצלמות, ואף מדובר בדרישה שעלתה מצידה של האישה מתקופת החיים המשותפים. ביהמ"ש דחה את טענותיו של האיש וקבע כי האישה לא הסכימה להתקנת המצלמות בדירתה וכי האיש לא הוכיח כי השניים התגוררו יחד באותו המועד בו המצלמות הותקנו. ביהמ"ש קבע כי מעשיו של האיש עולים כדי פגיעה בפרטיות, כאשר לאיש לא עומדות הגנות של תום הלב או עניין אישי כשר, ולא היתה מוטלת עליו כל חובה חוקית/ מוסרית / חברתית לנהוג כפי שנהג.
במקום לתבוע את מלוא נזקיה הנטענים, האישה תבעה 'רק' פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, ולכן ביהמ"ש קבע כי אינה יכולה לעתור לפיצויים כפולים ומשולשים בגין אותה עוולה בהתאם לחוק להגנת הפרטיות, לחוק האזנת סתר ולפקודת הנזיקין: "יש להבדיל בין תביעה לגיטימית לפיצויים ללא הוכחת נזק במכפלת העוולות שבוצעו במסגרת חוק אחד (חוק הגנת הפרטיות, למשל) לבין תביעה לפיצויים ללא הוכחת נזק במכפלת דברי החקיקה שהופרו, כמבקרה דנן". משבחרה האשה במסלול של פיצוי ללא הוכחת נזק, אין היא רשאית להעלות דרישה כפולה באשר לנזק שנגרם לה. בהתאם לחוק הגנת הפרטיות רשאי ביהמ”ש לחייב נתבע בפיצוי בסך של 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק, ואם הוכח כי הפגיעה בפרטיות נעשתה כדי לפגוע, רשאי ביהמ”ש לפסוק כפל הסכום, קרי: 100,000 ₪.
הוכחת כוונת שיתוף ספציפי בחשבון בנק בו כ - 39 מיליון ש"ח
עמ"ש 33651-01-22 פלוני נ' אלמונית (ניתן ביום 12.12.22, כב' ההרכב סגן הנשיא ש. שוחט, ע. רביד, נ. שילה)
המערער (בשנות ה -90 לחייו) והמשיבה (בשנות ה – 80 לחייה), חיו יחדיו כבעל ואישה במשך למעלה מ – 40 שנה, ברמת חיים גבוהה מאוד.
האיש מנהל חשבון בבנק הפועלים ובו מוחזק סך של כ – 39 מיליון ₪, כאשר האיש נהג להעביר מעת לעת כספים מחשבון זה לחשבונות המשותפים, על מנת לממן את הוצאות המחייה של הצדדים. האישה הגישה תביעה רכושית כנגד האיש שבמסגרתה עתרה בין היתר למתן פס"ד הקובע שקיים שיתוף ספציפי בחשבון והיא זכאית למחצית ממנו. לטענתה, במהלך השנים היא הכניסה לתא המשפחתי את כל הונה הכולל כספים שהיו לה לפני נישואיה, כספים שהועברו אליה כתוצאה ממימוש אחזקה של מניות שהיו שייכות למשפחתה וכן את ירושת אמה וסכומים אלו מגיעים לכדי כ-3 מיליון ליש"ט שנוספו ל"פול" המשפחתי. האיש טען שהצדדים נהגו במשטר של הפרדה רכושית ללא כוונת שיתוף. בית משפט קמא קיבל את תביעת האישה וקבע שהאישה הוכיחה כוונת שיתוף ספציפי בחשבון, תרמה במהלך השנים כספים משמעותיים לחשבון, אשר נטמעו בכספים של הבעל ועל כן כספים אלה מהווים "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת שיתוף בנכס זה.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור וקבע כי כלל הנסיבות, לרבות משך הנישואין והיות הכספים בחשבון נכס משמעותי מתוך כלל רכוש הצדדים והטמעת כספי האישה בכספי האיש, מביאות למסקנה שיש לראות בחשבון נכס משותף.
כב' השופט שילה גרס כי לשיטתו לא היה מקום לראות בחשבון הבנק נכס הדומה לדירת מגורים שמהווה "גולת הכותרת של החיים המשותפים", כפי שקבע בימ"ש קמא, וכי הנטל שרבץ על המשיבה היה להוכיח כוונת שיתוף ספציפי כמו בכל נכס חיצוני אחר וללא ההקלה הקיימת ביחס לדירת המגורים. לעומתו, גרס כב' השופט שוחט, כי אכן לא מדובר בדירת מגורים ואין לראות בכספים מושא המחלוקת משום נכס משפחתי, עם זאת, אופן השימוש בכספים, כנכס מניב שפירותיו משמשים את התא המשפחתי לאורך עשרות שנים, יש בו כדי לחזק (יחד עם כלל הנסיבות האחרות) את המסקנה בדבר כוונת השיתוף בו.
סעיף 8 לחוק יחסי ממון
תלה"מ 23325-12-19 א' נ' א' (ניתן ביום 22.12.22 כב' השופטת ע. גיא)
תביעה רכושית לחלוקה לא שוויונית לפי סעיף 8 לחוק יחסי ממון ביחס לדירת מגורים משותפת לבני הזוג. לטענת האישה, יש לקבוע כי איזון המשאבים בין הצדדים לא יהיה מחצה על מחצה אלא 70% לה ו-30% לאיש, כשהיא מבססת את הטענה בעיקר על רקע מעשי אלימות שנקט האיש כלפיה משך שנות הנישואין.
ביהמ"ש קבע כי האלימות הנטענת לכאורה אינה עולה כדי אלימות קיצונית, חריפה וחריגה המגיעה כדי שלילת חייה של האישה והמצדיקה ביצוע חלוקה לא שוויונית. כך גם נדחתה טענת האישה לפיה יש להורות על חלוקה לא שוויונית מהטעם שהאיש לא תרם מאומה לתא המשפחתי וכי במשך השנים היא זו שהיתה המפרנסת העיקרית. בנוסף, נדחתה טענת ההגנה של האישה כנגד עתירת האיש לפירוק השיתוף בדירת המגורים, לאור העובדה כי מאז מועד הקרע (3 שנים קודם למתן פסה"ד), אז הורחק התובע מהבית, עושה האישה שימוש בלעדי בדירת המגורים והיה לה די והותר זמן למצוא מדור חלופי לה ולבנותיהן הקטינות של הצדדים. בית המשפט קבע שצדק הרשם שלא המשיך את החיוב גם לאחר סגירת תיק יישוב הסכסוך.
לא כשירה - לא להעברה ולא למתנה
תמ"ש 56591-09-17 פלונית נ' פלוני ואח' (ניתן ביום 1.12.22 כב' השופטת ש. היימן)
התובעת, אישה שמונה לה אפוטרופוס, עתרה להשבת סך של 270,000 ₪ שהעבירה לחברה בבעלות אחיה הנתבע, וכן לביטול העברה ללא תמורה של מגרש שהעבירה במתנה לנתבע. התובעת טוענת כי לא הייתה כשירה לבצע פעולות אלו, והנתבע טוען לשיהוי בהגשת התביעה הרכושית ולהתיישנות בתביעה הכספית, וכי לתובעת מונה אפו' זמני סביב עניין רפואי, ובזמנים הרלוונטיים לתביעה, בתובעת הייתה מסוגלת לדאוג לענייניה ולקבל החלטות. ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעות וקבע כי בזמנים הרלוונטיים, עת בוצעה ההעברה הכספית ועת חתמה על העברת זכויותיה בקרקע ללא תמורה, התובעת לא היתה מסוגלת לדאוג לענייניה והזדקקה למינוי אפוט'. עוד נקבע שבמועדים הרלוונטיים הנתבע היה מודע למצבה של התובעת, לצרכיה המיוחדים ולכך שלא יכולה לדאוג לענייניה הרכושיים והכלכליים וזקוקה לתמיכה וליווי בעניינים אלו.
ביהמ"ש דחה את טענת השיהוי וההתיישנות, ובעניין התביעה הכספית (על אף שחלף המועד להתיישנותה), חל סעיף 11 לחוק ההתיישנות הקובע כי בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו. ובחישוב הזמנים שערך ביהמ"ש, מהיום שבו מונה לתובעת אפו' ועד ליום הגשת התביעה, חלפו 6 שנים בלבד, ולכן עילת התביעה לא התיישנה. ביהמ"ש קיבל גם את התביעה הכספית, וקבע שההענקה ללא תמורה בוצעה שלא כדין מחשבונה של התובעת לחשבון החברה. נקבע כי התובע היה מעורב באופן מלא בהעברת הסך הנ"ל, והוא מחויב להחזירה ביחד ולחוד עם החברה, הן מחמת התחייבותו האישית, הן בהתאם לדיני הרמת המסך והן בהתאם לחוק עשיית עושר ולא במשפט. נקבע כי במקרה זה, בו מדובר על חברה משפחתית, יש מקום להרמת מסך ויש לקבוע כי הנתבע חייב לשאת באופן אישי בחובה של החברה כלפי התובעת.
מתנה >> נאמנות >> ירושה
תמ"ש 59714-11-18 פלוני נ' אלמוני (ניתן ביום 25.12.22, כב' השופטת פ. גילת כהן)
התובע הגיש תביעה נגד אחיו לביטול הרישום של הזכויות במשק ובחנות שהעבירו הוריהם המנוחים של הצדדים, בחייהם, על שמו של הנתבע. ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את התביעה וקבע כי גרסתו של הנתבע מתיישבת עם העובדות ועם הנסיבות, לרבות התנהלות התובע בימי חייהם של המנוחים. ביהמ"ש שוכנע מהתשתית הראייתית כי הזכויות במשק ובחנות הועברו לנתבע מהוריו כדת וכדין בעסקה ללא תמורה, אשר לא נפל בה רבב והיא הושלמה ברישום על מנת להגן עליהם כנכסים משפחתיים, אולם ככל שיחליט לממש הזכויות בדרך של מכירה, יהא עליו לחלק התמורה שתתקבל ממכירתן (נטו) באופן שווה בין כל אחיו ואחיותיו – יורשיהם של המנוחים. מהתנהגות הצדדים ומפעולותיהם ניתן ללמוד על כוונתם ליצור נאמנות, אף כי לא הובעה במפורש, והנאמן הוא ישות עצמאית הפועלת על דעת עצמה והמנהלת את הנכס תוך הפעלת שיקול דעת, והכל בכפוף לחובות הנאמנות שהיא חבה לבעלים; לנהנה, לעומת זאת, אין זכות או כוח להתערב בדרך ניהול הנכס.