עדכון פסיקה
ינואר 2022
האם יש למנות אפוטרופוס לדין לקטינות בהליך שהגישה אמם לקיום צוואת אביהן המנוח?
ת"ע 19206-11-21 פלונית נ' האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב ואח' (ניתן ביום 26.1.22 מפי כב' השופטת נ. גדיש)
בני הזוג חיו יחד במשך 20 שנים ונולדו להם 3 ילדות, כולן קטינות. הצדדים ערכו צוואה הדדית, לפיה הנם היורשים זה של זו. כעבור מס' שנים הצדדים נפרדו, ולאחר פרידתם נפטר האב והאם הגישה בקשה לצו קיום צוואתו. יצויין כי האב בחר שלא לשנות את הצוואתו גם לאחר פרידת הצדדים, ואף כתב זאת במפורש, טרם מותו, לאם. האפוטרופוס הכללי החליט להתערב בהליכים והגיש בקשה לבית המשפט למינוי אפוטרופוס לדין לקטינות, למרות שאינן יורשות על פי הצוואה, וזאת מאחר ולטענתו של האפוטרופוס הכללי קיים ניגוד עניינים בין האם היורשת לבנותיה הקטינות.
האם, באמצעות משרדנו, הגישה התנגדות לבקשת האפוטרופוס הכללי, וביהמ"ש קבע כי הצדק עמה. ביהמ"ש קבע כי לא קיים טעם ואין כל ראיה המעידה על ניגוד עניינים בין המבקשת לבנותיה, וכי קבלת עמדתו של האפוטרופוס הכלל עלולה לעורר תחושות לא טבעיות בין האם לבנותיה הקטינות.
בתיק ייצגו עו"ד יהונתן קניר ועו"ד מיכל קניר - לובלין ממשרדנו.
מתנה ללא תנאי
תמ"ש 11107-07-18 ההורים נגד בנם וכלתם (ניתן ביום 7.1.22 מפי כב' השופטת מ. ברדנשטיין)
עניינו של ההליך דנן בתביעת הורים נגד בנם ואשתו, לפיה תובעים לביטול עסקת העברת זכויות במתנה וללא תמורה בנחלה במושב שנעשתה על ידם לטובת הנתבעים. בהתאם להסכם המתנה ההורים העניקו במתנה לנתבעים את זכויותיהם במשק ללא תמורה, בכפוף לכך שתישמר להורים זכותם להמשיך ולגור בבית מגוריהם במשק, כל ימי חייהם. נקבע כי לא נכלל בו כל תנאי נוסף מעבר לאמור. עסקת העברת זכויות בר רשות לנתבעים הושלמה ברישום אצל רמ"י, ואין חולק כי מדובר במתנה שהושלמה מבחינת הדין. בהתאם להיתר בניה שניתן, בנו הנתבעים בית בנחלה ממקורות מימון שלהם ושילמו את המיסים הכרוכים בקבלת הזכויות ולבניית הבית. התביעה דנן הוגשה לאחר שהוברר שהנתבעים לא עברו, ולא יעברו כנראה גם בעתיד, להתגורר בבית שבנו לאחר שהזכויות הועברו על שמם, והם משכירים אותו לדיירים חיצוניים. ההורים טענו בתביעה כי בבסיס הסכמתם כי הנתבעים יבנו בית בנחלה עמדה ההבנה הברורה כי הנתבעים יגורו בבית הנתבע שיבנה ויהוו להורים משענת ותמיכה לעת זקנה, ולשם כך הוענקו להם הזכויות. מכל מקום, עניין מגורי הנתבעים בבית ותמיכה בהורים לעת זקנתם, היה בבחינת תנאי מתלה מכללא או תנאי מפסיק מכללא לעסקה כולה. 3 שאלות עמדו בפני ביהמ"ש לענייני משפחה: 1. האם היתה התחייבות בעל פה מאת הנתבעים או דרישה בעל פה מאת ההורים בדבר מגורי הנתבעים במשק ותמיכתם בהורים? והאם נושא זה הועמד כתנאי למתנה בזמן אמת? 2. בהעדר התחייבות שכזו, האם ניתן לקרוא להסכמות בין הצדדים תנאי מתלה מכללא או תנאי מפסיק מכללא שעניינו במגורי הנתבעים במשק? 3. ככל וייקבע כי הסכם המתנה כולל תנאי מכללא מתלה או מפסיק, כיצד הדבר משליך בנסיבות המקרה?
ביהמ"ש קבע כי דין התביעה להידחות. מבחינה עובדתית, כל הראיות מלמדות על כך כי בעת ההתקשרות בעסקת המתנה ובשלבים שקדמו לה, לא היתה כל התניה בין הצדדים. בפן המשפטי, קבע ביהמ"ש כי אין עסקינן בהעברת זכויות במסגרת מוסד של "בן ממשיך", ולכן אין מקום לקרוא תנאי מכללא מתלה או מפסיק בדבר מגורי המקבל במשק וסיוע להורים תוך אנלוגיה מדיני הבן הממשיך. עוד נקבע כי היות ומדובר במתנה שהושלמה, שאין בה כל תנאי, אין ההורים יכולים לחזור בהם מהמתנה. מכל מקום, גם לו ניתן היה לקרוא תנאי מכללא כאמור, הרי שמשעה שהוכח כי ההורים גרמו בהתנהגותם הרעה לאי התקיימות התנאי המתלה או להתקיימות התנאי המפסיק, הם מושתקים מלהסתמך על אי התקיימות התנאי המתלה או קיום התנאי המפסיק.
מה דינה של תוספת להסכם ממון שלא אושרה ולא קיבלה תוקף של פס"ד?
תלה"מ 18-10-55805 אלמונית נ' אלמוני - כספית (ניתן ביום 3.1.22 מפי כב' השופטת א. מירז)
הצדדים נישאו וביום נישואיהם חתמו על הסכם ממון, שבמסגרתו קבעו הצדדים משטר של הפרדה רכושית, שאושר כדין וקיבל תוקף פס"ד. על רקע בניית בית המגורים של הנתבע, הוריה של התובעת מסרו לצדדים סך של כ – 400,000 ש"ח. הצדדים חתמו על תוספת להסכם הממון, לפיה בפרידת הצדדים הנתבע ישיב לתובעת את הסכום האמור כשהוא משוערךהתוספת להסכם לא אושרה בבית משפט ולא קיבלה תוקף של פס"ד. כעבור 5 שנים, הצדדים התגרשו. לטענת התובעת, בהתאם לתוספת היה על הנתבע לשלם לידיה את הסכום המשוערך נכון ליום הגשת התביעה (565,000 ש"ח), לעומתה, הנתבע טוען כי התוספת מעולם לא אושרה כדין בבית משפט ולכן משוללת כל תוקף משפטי, וכופר ביתר דרישות התובעת לפי התוספת להסכם.
ביהמ"ש פסק כי בנסיבות העניין יש לקבוע שהתוספת להסכם תקפה, על אף שלא אושרה כדין, וכן שטענות הנתבע בהקשר זה נגועות בחוסר תום לב מובהק והוא מנוע מלהעלותן. הנתבע אישר והודה בחקירתו שקיבל את הכספים האמורים כהלוואה מהוריה של הנתבעת, ואין כל מחלוקת שהסכום שימש לרכישת הקרקע ובניית בית שנרשם על שמו של הנתבע בלבד ונותר קניינו הבלעדי. עוד נקבע כי העדר אישור התוספת אינו מצביע על העדר גמירת דעת מצד הנתבע, או שמא פגם ברצונו החופשי לחתום על התוספת - והנתבע אינו חולק על העובדה שחתם על התוספת מרצונו החופשי ומתוך הבנה מלאה של הוראותיה, מהותה ומשמעותה לעתיד לבוא. תביעת התובעת התקבלה, ובית המשפט הורה לנתבע לשלם לידי התובעת את סכום ההלוואה בתוספת הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן מיום הגשת התביעה ועד למועד פסה"ד.
פיצויים בגין סרבנות אישה לקבל את גיטה למשך עשור שנים
תלה"מ 50420-02-20 ג.ר. נ' ש.ר. (ניתן ביום 7.1.22 מפי כב' סגן הנשיא השופט נ. פלקס)
תביעה ותביעה שכנגד במסגרתן עתר כל אחד מהצדדים לפיצויי בגין נזקיו הנטענים, נוכח סרבנות בן זוגו להעניק או לקבל את גטו. הצדדים נישאו זה לזו וניהלו אורח חיים חרדי יחד במשך למעלה מ – 20 שנים. מנישואיהם נולדו 7 ילדים. האיש טען כי החלטות ביה"ד הרבני מלמדות על אשמת האישה בעיגונו עת סירבה להתגרש במזיד, ברשלנות ובחוסר תום לב, רק לצורך דחיית הקץ, פגיעה והתשה. האישה מצידה טענה כי האיש הוא סרבן הגט והוא שביקש לנשלה מכל רכושה נוכח טענותיו השקריות כי נאפה. פסיקת בתי המשפט שדנו בתביעות כגון דא קבעה כי סרבנות גט עשויה להצמיח חבות (של סרבן הגט) לפצות את בן זוגו (מסורב הגט), הן מכוח דיני החוזים ועקרון תום הלב החולש על כלל היחסים בין בני האדם. באשר לסוגיית קיומה של עוולה נזיקית – היא עוולת הרשלנות – או הפרת חובת תום הלב החוזית. מהראיות בתיק דנן עולה סירוב האישה לקבל את גטה, להבדיל מסירוב האיש לתת לה את גטה. למעשה הטעם העיקרי אותו נותנת האישה לאי הסכמתה לגירושין הוא כלכלי, האישה עוולה כלפי האיש ופעלה בחוסר תום לב במשך כעשר שנים. לאור קביעות אלו, ביהמ"ש מצא לבחון מה הוא הפיצוי הראוי אותו יש להעניק לאיש, אשר טען לנזקים לא ממוניים כמפורט בראשית הדברים.